Behind My Shadows \\ Hebrew

מורפין הידרוכלוריד - חלק א'

ברוכות הבאות אל הפרק האהוב עליי.

אני מרחפת בקצה העולם, במקום המרוחק מכל נפש חיה ורחוב הומה. תלויה חסרת ישע בין שמיים וארץ, ניצבת בין חיים ומוות. מתחתיי פרוס אוקיינוס כחול, מימיו צלולים אך גזלו חיים מכל יצור או נפש ששחו בהם. ידיי פרוסות כזוג כנפיים המנסות לשמור אותי קרוב אל השמיים, רחוק מהמוות המחכה לי למטה בדממה.

ולפתע, אני נופלת אל המים הקפואים, צוללת פנימה וטובעת ללא שליטה. תחתית האוקיינוס יונקת אותי פנימה ועמוק. אני פותחת את עיניי ונאבקת לחזור למעלה.
אני מצליחה במאבקי, כמעט ועולה מעל פני המים כדי לחזור ולשאוף אוויר צח. אך רגע לפני שאני מספיקה, אני נעצרת. צרחות אימה ממלאות את אוזניי, מתקיפות אותי מכל מקום. כל חלק בגופי זועק מפחד. צווחות, זעקות, והן רבות נגדי. הן מתנגנות בהרמוניה בין אחת לשנייה, באיזון שלא שמעתי מימיי. אך הן כבדות, קשות, מעוררות את הפחדים העמוקים ביותר הקבורים בלבבות האדם. והן נמשכות.

אני מכסה את אוזני וצורחת גם אני אל תוך האוקיינוס, נואשת לחיים.

ורק אז, אני יכולה לצאת.

כריס קפצה ממיטתה באימה. ידה ניגבה את מצחה המיוזע ברישול והיא נשמה עוד נשימה עמוקה בניסיון להתגבר על ההרגשה החונקת בגרונה. כשהעבירה מבט מהיר על הבגדים שלבשה הבחינה שהיו בגדיו של וויל, אלו שהיה נוהג ללבוש כשישן או הסתובב בבית; גופיה לבנה פשוטה וארוכה ומכנסי טרנינג שאהב במיוחד, ומשום מה נתן אותם לה במקום לישון איתם בעצמו, שניהם נצמדו לגופה בדבק הזיעה וגרמו לה לתחושה מגרדת.

כריס קשרה את שיערה הפזור בצורה מסובכת בקודקוד ראשה, וכלל לא ייחסה חשיבות לקשרים שיהיו לה מחר.

החושך בחדר הפחיד אותה, והיא הרגישה מפוחדת אף יותר כשהבינה שהיא לבד. חלון חדרו של וויל היה פתוח למחצה, ענפי העץ בגינה הקישו עליו בטורדנות ורוח קרירה ציננה את זיעתה.

"וויל," היא קראה מפוחדת וקולה רעד, נחנק מהגוש הכבד בגרונה. היא הרשתה לעצמה להמתין רק עוד כמה שניות נוספות כדי שתוכל להסדיר את נשימתה ואז קראה בשמו שוב, הפעם חזק יותר.

"וויל!"

ובדיוק כשהתכוונה לקרוא בשמו פעם נוספת, דלת חדרו נפתחה וכמובן שהוא עמד בפתחה, אך בדיוק לרגע. כריס הביטה בו בבעתה, עיניה נצצו מדמעות מבעד לחשכה והתחננו שיבוא לעזרתה.

אין בכוחו לעמוד בפניה, וללא היסוס הוא מיהר לחבק אותה קרוב אל חיקו, לשמור עליה עטופה ומוגנת.

אחיזתו השקטה נחמה אותה, ומגע אצבעותיו המסרקות את שיערה הפך את דמעותיה לשקטות גם הן. וויל הניח לה להתייפח אל חזהו, והרטיבות שיצרו דמעותיה על עורו החשוף לא הציקה לו כלל.

״אל תפחדי, זה המורפיום,״ לחש באוזנה בשקט.

"מורפיום? למה?"

"את נאנקת מכאבים," וויל שחזר בכאב וכך עורר את זיכרונה, "החזקת את החזה ולא הצלחת לנשום."

"מצטערת אם הבהלתי אותך," מלמלה בין יבבותיה.

"חששתי שיהיו לך סיוטים... המורפיום לפעמים עושה את זה," הוא לחש בחרטה עמוקה. כריס הידקה את אחיזתה סביב מותניו, ואת ראשה טמנה בשקע צווארו כדי לנשק ברכות את העור העדין שם.

"זה בסדר. זה כבר לא כל כך מפחיד עכשיו."

וויל נשק לקודקוד ראשה והתיישב לצידה על המיטה, כשזו פינתה לו מקום וכיסתה את רגליו בקצה השמיכה. הוקל לו כשהדמעות פסקו מלשטוף את עיניה וכל מה שנותר מהן היא רטיבות קלה על לחיה. הוא ליטף אותן בעדינות ובהערצה, מחה בעקשנות כל טיפה וכל זכר לדמעותיה.

כריס הרועדת בזרועותיו הרימה אליו את ראשה והביטה בעיניו. היא תמיד מצאה בהן נחמה שקטה כשהייתה זקוקה לכזו, ועם המבט התמים והטהור שהשיבה לו ידעה לפתות אותו לנשקה. ו-וויל החלש, נכנע לפיתויה ונשק לשפתיה באהבה רבה ומעט חשש, שאולי נשיקה היא לא התרופה הנכונה שכריס זקוקה לה כרגע.

וויל ניתק את שפתיהם, ואחרי נשיקה קטנה נוספת על שפתיה הוא נשכב אחורה על מיטתו ומשך אליו את כריס שעדיין נחבאה בין זרועותיו.

"אני כל כך עייפה, וויל. אני פשוט רוצה לישון ולשכוח מהכל," היא יבבה כשדמעות של תסכול נקוו בתחתית עיניה.

"אז פשוט אל תחשבי, כריסטי. תנסי לישון, בסדר? אני לא אעזוב, אני מבטיח," וויל הרגיע אותה במילותיו המנחמות, וסוף סוף כריס יכלה להרגיש את ההקלה שקיוותה לה, אפילו רק לכמה השעות הבודדות של הלילה.

במבט חטוף אל השעון הזוהר על שידתו של וויל, כריס הבחינה ביום החדש שהתחלף רק דקות לפני כן. השעה כבר חצות וחמישה, ליל יום ראשון. תשעה חודשים ושני לילות מאז התאונה, וכריס ברוב טיפשותה צריכה להתייצב באחת בצהריים למשמרת בבית הקפה אטלנטיס.

"יש לי עבודה מחר. קלאוד ביקש שאתייצב למשמרת צהריים, אחד המלצרים הבריז לו," היא מלמלה בשקט, שעה שקיוותה בליבה שוויל יוכל לנחם אותה פעם נוספת, אולי להפוך את יום המחר לבהיר יותר עבורה.

"מה? למה לא סירבת?" הופתע.

"לא יכולתי. קלאוד ביקש ממני במיוחד... חוץ מזה, אוליבר יבוא לעזור לי. קלאוד רמז שאני אקבל שולחן מיוחד ושאזדקק לעזרה, אז ביקשתי ממנו."

וויל לא נראה שמח במיוחד שהם יעבדו יחד במשך כמה שעות רצופות, במיוחד לאור חשדותיו שאוליבר עדיין מטפח רגשות כלפי חברתו, ושהזוגיות הטרייה עם אמה היא לא יותר ממסכה. למרות זאת, אין בכוונתו לעצור בעדה, הואיל ובוטח בה בעיניים עצומות.

השניים נהנו מהשקט ושריקות הרוח העדינות הנשמעות מבחוץ. ביתו של וויל עדיין ריק עוד משעות הצהריים, ובליבו הוא קיווה שאימו לא תבחין במזרק מורפיום אחד חסר מהמלאי ששמרה אצלה. וכך, כשזוג ידיים חסונות מלטפות הלוך ושוב את שיערה וכתפיה, כריס שקעה בשינה עמוקה, נשימתה יציבה ולשם שינוי, רגועה.