Behind My Shadows \\ Hebrew

היום האחרון באפריל- חלק א'

כריס הרגישה בודדה מתמיד, סגורה בין ארבעה קירות מכוערים ומתקלפים בבניין בן ארבע קומות שאין איך לייפות את שמו- בית משוגעים. אלו המתיימרים לטפל בה כשלו, ואוויר החדר היה היחיד שידע מהן צרותיה.

היא התגעגעה לחבריה. בלילות רגשותיה צפו באופן קבוע, ובדמעות שקטות היא נהגה לפרוק ואז נרדמה, בוכה וכואבת. אוליבר חסר לה מאוד. ללא ספק אם היה איתה כאן, אוליבר היה מעין מקור של שפיות עבורה. מידי פעם כריס חשבה גם על אמה וליאן, שתי אחיותיה שקוראות אותה כמו ספר פתוח, כאילו רגשותיה שניסתה להחביא היו הכותרת.

אך כואב יותר מכולם היה הגעגוע לוויל. המגע, החיבוק, הנשיקה... מאז שאיבדה את אליס לא ידעה מגע מנחם יותר משלו. הוא ניחן במין יכולת משונה לשמח אותה ולהאיר פינות אפלות בתוכה תוך כמה רגעים, כמעט ללא מאמץ.
אף אחד מחבריה לא יצר איתה קשר ישיר כיוון שאת הפלאפון שלה החרים 'בית החולים', אבל היא זכתה למכתב אחד כל כמה ימים. היא הייתה קוראת אותו שוב ושוב עד שהיה מגיע המכתב הבא. תמיד מצורפים בהם תמונות שלה עם חבריה מימים טובים יותר בהם היו צוחקים ומחויכים, והיא שמרה את כולן בקנאות במגירת שולחן הכתיבה.
וכך במשך ימים רצופים, הנערה החיוורת חומת השיער נותרה נעולה שעות רצופות ללא חברה או אוזן קשבת, אט אט נכפה עליה לאבד את שפיותה. כי כדורים לא יצילו אותה, חבריה כן.

כריס התהלכה לה הלוך ושוב ברחבי החדר, ספרה בצעדיה את הרצפות כאורך קירות החדר המרובע.
"1...2...3...4...5...6...7... וחצי," היא לחשה, הסתובבה במקומה וספרה את רצפות הכותל המזרחי בחדרה. "1...2...3...4...5... 6 וחצי."

היא לא טרחה להרים את מבטה מהרצפה כששמעה את הזמזם מחוץ לחדרה צווח ואת הדלת נפתחת.

"בוקר טוב כריסטיאן. איך את מרגישה הבוקר?" שאל האח העומד בפתח חדרה. לשמוע את קולו ניחם אותה מעט, והיא הודתה בליבה שלא נכנס אף אח אחר מהצוות. כל השאר היו קרירים וטיפשים, הם לא הבינו אותה.

"בוקר טוב, שאקיל," ענתה לו בקולה השקט. שאקיל היה מהאחים החביבים עליה. הוא היה מצחיק, קולו נמוך ועמוק ובאופן לא צפוי לא היה לו מבטא כלל. הוא היה כהה עור, והכרס הגדולה שלו תמיד השתפשפה במפתן דלת חדרה. בדמיונה כריס החזיקה ממנו אדם אמיץ שעלה ממדינה מתפתחת לבריטניה, הקים לו בית ומשפחה וחי בשקט.

"את נראית רגועה למדי הבוקר. כבר הספקת לקחת את הכדורים?"

"אתה יודע שאני מתנגדת בתוקף לכדורים האלו. חוץ מזה, הם גדולים מדי וקשה לי לבלוע אותם," היא תירצה, וחזרה לספור מרצפות ולהקיף את חדרה שוב ושוב.

"אני מצטער, כריס, אבל את חייבת לקחת את הכדורים שלך. איפה הם אגב?"

"זרקתי אותם מחוץ לחלון," כריס משכה בכתפיה. לא ביג דיל.

"שוב? כריסטיאן, את יודעת שאת חייבת לקחת אותם."

כריס התעלמה מדבריו והמשיכה בהליכתה סביב החדר.