Behind My Shadows \\ Hebrew

הרגע הנכון- חלק א'

'סוזי היקרה,

ארבעים ושמונה ימים ספרנו יחד בהיי רוידס. ימים ארוכים מתוכם היית לי חברה ואוזן קשבת, הכלת את הסיוטים הקשים ביותר שחוויתי והשרת עליי הקלה פשוטה מדיו על נייר. לא קיים אדם ששמע את הסיפור שלי כמו ששומרת אותו את, מדויק עד לפרט הקטן ביותר ומלא בשאלות ונקודות שלא העזתי להגות החוצה.

הסיפור שלי מתחיל לפני שנה מהיום, בדיוק ברגע הזה בו אני קמה בעצלתיים ממיטתי, מתלבשת בבגדים העתידים להיספג בדם ומתחילה את היום האחרון שלי בתור נערה רגילה. למדתי לשים את האצבע על הדקות בהן הסיפור שלי התחיל, אבל עדיין לא אזרתי את האומץ לקבוע היכן נגמר, או אם בכלל.

במשך שנה ארוכה למדתי לצייר פסגה גבוהה בעיניי רוחי, ולדמיין כיצד מהיום השישה-עשר בחודש מאי התגלגלתי מטה לאורך כל הירידה התלולה. עדיין לא זכיתי להיזרק בקצה.

השבועות הארוכים בהיי רוידס הניחו לי להשלים ולחבק את המחשבה שאני באמת משוגעת, מכף רגל ועל כל הראש, מספיק משוגעת כדי להפיח חיים במחברת נייר פשוטה ולתת לה שם. אך באותה הנשימה אני עומדת על טענתי בלב שלם- אני לא חולה, והיי רוידס הוא לא מקומי.

זהו היום האחרון שלנו יחד, הרגע בו דרכינו נפרדות. את תישארי כאן, תירקבי או תמוחזרי פעם נוספת, סיפוריי ייעלמו מבין הדפים ואת הסודות שזכית להכיר אהיה שוב היחידה בעולם לנצור.

בתקווה שהיום יגמר כמו שאוליבר מתכנן- אני אהיה בבית בקרוב, אניף את ידיי באוויר בניצחון שקט על המערכת ועל הפסיכולוגית הממורמרת שהטביעה אותי בה. אני אתגעגע לפורקן שהצעת לי, אבל סודות וחלומות רבים אשמח שייעלמו יחד איתך. שמרי איתך גם את האיש המצולק, אם תוכלי, אל תתני לו לקרוא ולו אות אחת מבין עמודייך ואל תיפלי לחיוכו הזדוני כשישלח לך אחד. הוא משקר, למרות שאף פעם לא שמעתי את קולו, וגם מהמרחק שתמיד הקפיד לשמור ממני אני קובעת במצח נחושה שהוא מסוכן.

כולי תפילות שהתכנית של אוליבר ואמה תעבוד. הצלחתי לשמור על האבקה ואת נעלי הבית ההרוסות החבאתי מתחת למזרן, בינתיים אף אחד לא מצא אותם. אני מצטערת שלא שיתפתי אותך בתכנית, זה אולי הדבר היחיד שאני חוששת שתסגירי.

אָת הזיכרון היחיד מהיי רוידס שאני לא ארצה לשכוח, ומי יודע- אולי יום אחד, אי שם בלונדון, אחליט ליצור לך תאומה חדשה עם שם דומה.

תודה על כל מה שעשית עבורי, סוזי. אני גאה לומר שאת לא פחות מטורללת ממני.

שלך תמיד,- '

"כריסטיאן!"

קריאתו הרמה של שאקיל הדהדה מבעד לדלת הפלדה. זמזום המנעול שאג חזק כמוהו שניות אחרי כן, והדלת נפתחה וחשפה את האח העגלגל. הוא נראה כועס, משום מה, כריס תמימה ברגעים אלו מכדי להבין מדוע.