Behind My Shadows \\ Hebrew

אטלנטיס - חלק ב'

קלאוד השפיל מבטו אל שעון היד שלו, כסוף ועגול ומעוצב בפלצניות בדיוק כמו משרדו. "נעילה בעוד כ-13 דקות, וואיט. אני מצפה שהמקום יהיה נקי ומצוחצח כתמיד," הורה קלאוד, לפני ששב על עקבותיו חזרה אל משרדו וסגר את הדלת.

***

כריס נותרה המומה ושתולה במקומה לאחר השיחה עם קלאוד. הבוס הקפדן ביותר הידוע בלונדון, עם ביקורות שלא מביישות מסעדת מישלן, עובדים ומסעדה השואפים לשלמות ולקוחות מהמכובדים ביותר בבריטניה- אותו האיש שם בזה הרגע את הצלחתו על גיליוטינה חדה.

״אני לא מבינה את זה,״ חשבה כריס בקול. ״למה שיעשה דבר כזה?״

״למה את מתכוונת?״ וויל שאל, עדיין מסוחרר מעט מפגישתו עם אחד מהמסעדנים הגדולים בבריטניה.

״קלאוד! הוא לקח את המלצר החרוץ ביותר שלו ושם אותו על הבר, ובמקומו את העובד שלא הגיע לאף אחת מארבע המשמרות האחרונות שלו! השבוע לבד הוא פספס שתיים, והיום רק יום שלישי! למה שיעשה צעד כזה אם מגיע מחר שולחן כל כך חשוב?״

״אין לי שמץ של מושג,״ וויל גיחך, ״אבל ממה שיצא לי לשמוע על האיש אני חושב שקלאוד הוא אדם שיודע מה הוא עושה, והוא לא היה מעמיד את הקריירה שלו על חבל דק כל כך אם לא היה רעיון מאחורי זה. הוא פשוט לא מספר לך אותו, זה הכל.״

״אז או שהוא חכם מידי, או שהוא טיפש יותר גדול מהכרס שלו, כי אוליבר לא הולך להגיע מחר,״ כמעט בביטחון מלא, כריס פסלה את ההצלחה של כל שיחה שהיא עם אוליבר, לא משנה מה תאמר. היא הייתה נחושה להחזיר אותו למסלול באותה המידה שהייתה בטוחה שדבר לא יעזור.

בדיוק 13 דקות מאוחר יותר, קלאוד, וויל ושני העובדים כבר עמדו מחוץ למסעדה, בעוד זה נעל והפעיל את האזעקה. וכהרגלו, המנהל כיבה כל אור ומתג בתוך ומחוץ למבנה, מלבד את השם התלוי למעלה שהאיר בכחול צלול ובוהק.

״עבודה טובה. הייתה היום משמרת מוצלחת,״ הודה קלאוד לשני החרוצים שלידו, לא כהרגלו כלל. ולאחר ברכת לילה טוב, פרינס פנה אל תחנת האוטובוס בעוד וויל וכריס אל עבר המכונית.

״וואיט,״ עצר אותה הבוס, ועם אצבעו סימן לה להתקרב אליו.

״כן, מר קלאוד?״

״האם סיפרתי לך אי פעם מדוע קראתי למקום דווקא בשם ׳אטלנטיס׳?״ ושוב, קלאוד פתח בעוד אחת מכמה השאלות המוזרות ביותר שמעסיק יכול לשאול את עובדיו.

״אני לא זוכרת שסיפרת לי, מר קלאוד.״

״לפני 17 שנים פתחתי את המקום הזה, שלא היה יותר מבית קפה סתמי בשדרות לונדון. היה לי לא כלום, אפילו לא סיימתי לימודים ולמשפחה שלי לא היה מספיק כסף כדי להרשות לעצמם להישאר בבריטניה. הייתי לבד, וואיט, אבל דעי לך מה שידעתי אני; אינך טובעת מליפול למים, אלא מלהישאר בהם. אני האמנתי שאם אני יכול, אז גם עיר שקועה יכולה לצוף למעלה, והאמונה הזו הוכיחה עצמה כנכונה, כיוון שכיום אטלנטיס שלי היא בין המקומות המשובחים ביותר שבריטניה יכולה להציע, הארמון שבניתי במו ידי.״