Behind My Shadows \\ Hebrew

ברוכים הבאים להיי רוידס - חלק ג' ואחרון

באותה העת הסתיימה שיחתם של דר' קלאוד ופיניאס, והבלונדינית חזרה ונעמדה לצד שני הנערים, כל אחת מידיה הונחה על הכתף של אחד מהם.

"זה הזמן להיפרד," היא הכריזה, ובן רגע שפתיהם רעדו מעט ועצבות מילאה את עיניהם, כפי שקרה לא מעט בימים האחרונים.

***

אוליבר לא בזבז אף רגע וקפץ על כריס בחיבוק מוחץ ואחרון. התחושה שניסו להדחיק במשך כל הבוקר עכשיו השתלטה עליהם.

הם נותרו מחובקים דקות ארוכות- לא קלאוד או פיניאס העזו להפריע לשניים שאחזו חזק זה בזה. אז אוליבר חש ברטיבות על כתפו, וליבו נשבר לקול יבבותיה השקטות של כריס.

"לא, אל תבכי... " הוא ליטף את ראשה, "את יודעת שאני מתחיל לבכות כשאת בוכה..." הוא אמר וקולו נחנק ורעד, דמעות כבר נקוו בתחתית עיניו ואיימו לצאת.

כריס לא השיבה, רק חיבקה אותו חזק יותר ופחדה לעזוב. ההזדמנות להיפרד מוויל נגזלה ממנה והנה השעה להיפרד גם מאוליבר שאהבה לא פחות. הם מעולם לא נפרדו מאז שהכירו, והיא הפכה תלויה בו מליל התאונה. היא הייתה קשורה בו כמו שהיה בה, והוא מעולם לא עזב אותה.

הבכי גבר ודמעותיה של כריס הכתימו את חולצתו... אוליבר התקשה לבלוע את גוש המחנק בגרונו ודמעותיו שלו בגדו בו, החלו לזלוג והוא לא היה מסוגל לעצור בעדן.

"תישארי חזקה, בסדר? כולנו מאחורייך, תמיד..." הוא הזכיר לה בדמעות ומחץ אותה בין זרועותיו, נשק לראשה ושוב חיבק. כשהשפיל לרגע את מבטו מטה, אוליבר הבחין בנעלי הבית של כריסטי- האחת היא הסגולה- המכילה בתוכה את תוכניתם המתוחכמת שלו ושל אהובתו, והשנייה לבנה ולא תואמת.

"אל תסתכלי בקנקן... זוכרת?" אוליבר ניתק מהחיבוק רק מעט כדי להסתכל לתוך עיני הקריסטל שלה, חייך אליה חיוך עצוב והסיט קווצת שיער מפניה אל מאחורי אוזנה כשציטט את המשפט מהפתק של אמה. הוא חיבק אותה שוב ולחש לאוזנה בלבד בקול חרישי:
"תשמרי עליה, אל תתני לאף אחד לגעת בה... אם וויל לא מצליח להוציא אותך מכאן תוך חודש תחתכי אותה ותשמרי על מה שיש בפנים, אל תגלי לאף אחד..."

"נגמר הזמן, מר ריד," הודיע פיניאס במעט קרירות, על אף הסצנה סוחטת הדמעות שלפניו.

בלית ברירה הם מתנתקים ואוליבר נושק לראשה בפעם האחרונה. מבטיהם טרם התנתקו, כריס נותרה עומדת ליד קלאוד ומחתה את הדמעות שהמשיכו לזלוג, וידידה התעקש להילחם בדמעותיו רק עד שלא תראה אותו. בכאב בלתי יתואר ועם אותו המחנק בגרון, אוליבר חזר על צעדיו ויחד עם פיניאס פסע אל דלת הכניסה של היי רוידס... אלא שאז נשמעה קריאה מבועתת מאחוריהם.

"זה הוא! הוא בא לקחת אותי!"

אותו האדם הזקן כבר לא יושב לצד השולחן אלא רחוק ממנו, בדיוק במרכז הלובי, והוא מצביע על כריס בידו דלת הבשר ופניו מלאות אימה. גופו במלואו נגלה אליהם- אם ניתן לנסח זאת כך- כיוון שהקשיש מרותק היטב לכיסא גלגלים. שילוב הפחד עם גילו המופלג גרם לו לרעוד, אם כי נראה שאותו השילוב זרע בו כוח; בידו האחת הוא גרר אחריו כיסא ישיבה רגיל ובשנייה תמרן את כיסא הגלגלים הממונע שלו ישר אל כריס.