"זה כל כך לא פייר שאת לא צריכה להגיע ללימודים," קלואי נאנחה כשנכנסנו לבית. "קרעתי את עצמי בתחילת שנה כמו שצריך, זה השתלם," אמרתי בחיוך והיא נאנחה. "אם רק היה לי המוח שלך רק עד לסוף השנה הייתי המאושרת באדם," היא אמרה בהגזמה וצחקקתי "אני רצינית, את ניגשת למבחנים של כיתה יב כשהיית בכיתה יא ובזמן שעבר מתחילת השנה את סיימת לעשות ניסויים ולקבל ציונים הכי גבוהים שיש, זה לא אנושי," קלואי כמו תמיד הגזימה.
"זה כן אנושי, אני פשוט-"
"זה לא, אף תלמיד בשכבה שלנו לא עשה את זה ובטח שלא קיבל ציונים גבוהים כמו שלך," קטעה אותי והאמת שלא היה לי מה להגיד. "אבל גם את מרוויחה מזה," הוספתי בקריצה והיא חייכה. "בזכותך יש לי ציונים שהם לא נכשלים," הודתה וחייכתי. היא תמיד מודה לי על כך שאני לא מוותרת לה ומעודדת אותה להמשיך ללמוד גם כשקשה, למרות שבאותם רגעים בא לה לרצוח אותי. "ודרך אגב, הם ממש אהבו את העוגה," סיפרה "ראיתי אותה מרוחה על הקיר ובעוד כמה מקומות," ציחקקתי וכך גם היא. "זה סיפור קצת מצחיק," אמרה והחלה לספר שהם באמת ממש אהבו את העוגה וכשהיא החלה להיגמר הם רבו מי יקבל את החתיכה האחרונה, והסלון ניצח.
"שמת לב שאריק שם עלייך עין?" שאלה בשעשוע ונאנחתי, "לילה טוב קלואי," זימרתי ועליתי לחדרי.
....
"אני שונאת את המורה למתמטיקה," קלואי טרקה את הדלת בעצבים. "מה המסכנה עשתה עכשיו?" אמנדה שאלה בחיוך וחיכתה לתשובה. "החליטה לעשות לנו בוחן מחר בלי שום סיבה, ושתהיה לו משמעות גדולה לציון הסופי," קלואי השיבה ממורמרת למדי. "אני מקווה מאוד שתלמדי כמו שצריך אליו," ג'ייק הצטרף לשיחה. "ברור, יש לי את איימי," קרצה לי ונאנחתי, מודעת לזה שיהיה לי מאוד קשה. "היי.. למה המזוודות?" שאלתי כשראיתי את המזוודות בקצה המדרגות. "שבו בנות," אמנדה הורתה והתיישבנו. "אנחנו טסים לכמה שבועות," ג'ייק אמר והבטנו בהם מבולבלות . "שבועות?" קלואי חזרה על דבריו בפליאה. "כן, יש לנו פוטנציאל להרחיב את העסקים בדרום אמריקה ואסור לנו לפספס אותה," הסביר ג'ייק והנהנו. "תשמרו על הבית, ולא פחות חשוב, אחת על השניה," אמנדה מיהרה להגיד וצחקקנו. היא תמיד אומרת לנו את אותו משפט לפני טיסה. הרגשתי עקצוץ קטן בלב כשג'ייק אמר דרום אמריקה אך הסטתי את המחשבה מראשי, זה לא הזמן. נפרדנו מהם לשלום וחזרנו להתיישב באי. "זה לא היה צפוי," מילמלה קלואי והסכמתי איתה. עוד לפני שהספקתי לומר דבר נוסף הפלאפון של קלואי רטט. "רנאטו," היא הודיעה וקראנו יחד את ההודעה.
ההורים של קלואי כבר הודיעו לו שהם טסים והוא יעשה לנו מדי פעם 'בייביסיטר'. "אין לי בעיה כל עוד הוא בא עם הבנים," קלואי קרצה לי ופרצנו בצחוק. הכנתי לנו פסטה ברוטב שמנת והתיישבנו לאכול. "אחרי הארוחה אנחנו מיד מתחילות ללמוד," הודעתי לה והיא גילגלה עיניים, "כאילו שיש לי משהו להגיד בנושא,"
ואכן, כשסיימנו לאכול הבאתי לה דפי תירגול, עט ומחשבון והתחלנו לתרגל.
"אוקיי את הסעיפים האלה הצלחתי אבל פה נתקעתי," היא הצביעה על הסעיף האחרון וקראתי אותו. "אוקיי," אמרתי לאחר שהבנתי מה צריך לעשות והסברתי לה. "אז זאת אומרת שהתשובה היא 45?" שאלה בתקווה, ואחרי שבדקתי בתשובות הנהנתי בחיוך והיא נאנחה בהקלה. "הם יכלו לכתוב את הסעיף הזה בשפה פשוטה יותר," מילמלה בעצבים וצחקתי. "אני אענה, תמשיכי," אמרתי כאשר רנאטו צילצל לקלואי והיא הנהנה.
"כן רנאטו?" שמתי על ספיקר
"היי קטנטונת, ניסיתי להתקשר אלייך ולא ענית," חייכתי
"הפלאפון בחדר, קרה משהו?" שאלתי
"שום דבר, מה אתן עושות?" התעניין
"איימי מכריחה אותי ללמוד," קלואי צעקה וצחקתי, לא מבינה איך היא שמעה אותו על אף המרחק הגדול, זה לא שהקול שלו חזק.
"אני שמח לשמוע, דרך אגב אני צריך מכן טובה," פתח ואמר
"יש לבנים תיאבון גדול מדי ולא הספיק להם האוכל שהבאתי, מה הסיכוי שיש לכן אוכל מוכן?" שאל והסתכלתי על סיר הפסטה
"יש אוכל, אתה מגיע לקחת?"
"אני רץ," הודיע וניתק.
לאחר כמה שניות הוא נכנס לבית ולקח את הסיר . "אתן ממש לא רוצות להיות לידם כשהם רעבים," מילמל באנחה ויצא.
YOU ARE READING
Our friendship
Romanceאיימי קופר חוותה אובדן של שני הוריה כשהייתה רק בת 10 וכתוצאה מכך היא אומצה על ידי אחי אביה ועברה לגור עמו ועם משפחתו באמריקה. היא זוכרת לא מעט ממה שקרה, חלקם אולי הייתה שמחה לשכוח, אך היא איננה יכולה. המעבר ממקסיקו לאמריקה לא היה פשוט אך בת דודה שלה...
