Our friendship

I wish..

"את בטוחה שאת בסדר?" רנאטו ביקש לוודא והנהנתי.

"אתם יכולים לנסוע בראש נקי," אמרתי להם. הם צריכים לנסוע עכשיו למקום רחוק שאני לא זוכרת את שמו כי מחר הם מופיעים שם והם רוצים להספיק לעשות שם גם חזרות.

"תשתדלי להישאר בחיים," ריצ'רד הקניט אותי וגילגלתי עיניים.

"ביי קטנטנות," רנאטו חיבק אותנו ועשה את דרכו לדלת.

"אנחנו יכולים גם חיבוק?" שאלו ואני סירבתי בזמן שקלואי הסכימה.

"אתם יכולים להמשיך לצחוק עליי," עשיתי את דרכי למטבח.

"זה מתוך אהבה," אריק הסביר והרמתי גבה, שום אהבה ושום נעליים, הם סתם נהנים לצחוק עליי.

הבנים חיבקו את קלואי ולמרות שסירבתי הם עשו את דרכם אליי וחיבקו אותי בכוח.

"בסדר," נכנעתי וחיבקתי כל אחד מהם בחזרה.

על מי אני עובדת??

איך אפשר לסרב לחיבוק מהם?!!

כמה דקות אחרי שהם הלכו קלואי הגישה לי כוס מים והתיישבה מולי.

"את לא מבינה איך פחדתי עלייך," הודתה וחיבקתי אותה.

"אני לא יודעת איך היא הצליחה לשכנע אותי לעלות על הסירה הזאת,"

"עם כמה שאני מתעבת אותה, כשאמרתי שאת לא יודעת לשחות היא ממש נבהלה ונראה לי שהיא אפילו דאגה לך," קלואי אמרה והייתי מופתעת.

"את רוצה להגיד לי שיש לה לב?" שאלתי וקלואי צחקה.

"אבל עזבי את זה. אם לא איתן אני לא יודעת מה היה קורה,"

היא צודקת, אני לא חושבת שהייתי פה אלמלא איתן.

"אני חייבת לדבר איתו," אמרתי וקלואי הנהנה, זה היה נראה כאילו היא רק חיכתה שאני אגיד את זה.

החלפתי בגדים לטי-שרט פשוטה ומכנסיים קצרים ועשיתי את דרכי החוצה, לא לפני שהודעתי לג'ייק על כך והוא היה מרוצה.

החלטתי ללכת ברגל ולא לקחת את האוטו של קלואי. במשך כל ההליכה תירגלתי מה אני עומדת לומר לו, אבל זה לא עזר כי ברגע שהגעתי לבית שלו שכחתי הכל.

דפקתי בדלת ומרי פתחה לי אותה. "איימי, הרבה זמן לא ראיתי אותך," היא אמרה בחיוך והכניסה אותי לביתה.

"אני מצטערת שאני לא יכולה לדבר, אני באמצע משהו חשוב," התנצלה אבל אמרתי לה שזה בסדר.

זה אפילו מצוין.

"איתן בבית?" שאלתי והיא הנהנה והצביעה על חדרו.

הגעתי לדלת חדרו ונקשתי עליה.

לא שמעתי שום קול ונקשתי שוב. "אני עסוק," שמעתי את קולו של איתן וכמעט חזרתי חזרה לבית אבל עצרתי.