Our friendship

good morning

מכירים את זה שיש לכם את השינה הכי טובה בעולם, כאילו שאתם יכולים לישון ככה בלי הפסקה?
גם אני הרגשתי ככה עד לפני כמה דקות.

"בוקר טוב," הבנים החלו לצעוק ולהרעיש בזמן שאני רק רציתי לישון, לא ביקשתי יותר מזה.

"קדימה איימי," הם התחילו למשוך לי את השמיכה ובו זמנית למלמל איך אני יכולה לישון עם שמיכה כשחם.

"אלוהים, מה עשיתי רע?" מילמלתי מיואשת.

"הו, התעוררת," הם חייכו אבל אני רק הבטתי בהם כועסת.

"למה?"

"כי יש לנו יום חופשי ורנאטו כבר העיר אותנו ולא הצלחנו להירדם שוב," ריצ'רד הסביר.

אני לא מבינה איך תמיד אני הקורבן.

"בבקשה, רק 9 בבוקר, תחזרו עוד שעתיים לפחות," ביקשתי ונשכבתי שוב על המיטה.

במשך 5 דקות בערך הם לא עשו לי כלום, רק התלחששו ביניהם ואפילו לא טרחתי להקשיב להם, שזאת היתה טעות חמורה.

תוך שתי דקות כבר מצאתי את עצמי בתוך הבריכה.

"המים לא עמוקים אז זה בסדר," זבדיאל אמר בזמן שכולם צחקו, וכמובן תיעדו כל רגע.

"אני נשבעת לכם שכדאי לכם לברוח כל עוד אני במים," הבטחתי אבל זה לא היה נראה שאכפת להם.

"קדימה, אני אעזור לך," כריס הושיט לי יד ואחזתי בה.

באתי להתרומם אבל אז חשבתי על זה שרק אני נפגעתי והם רק קיבלו את מה שהם רצו, לפחות אחד מהם צריך לשלם.

משכתי את ידו את כריס וגם הוא נכנס לבריכה.

"גדול!" צחוקם של הבנים גבר ואני הייתי מרוצה מעצמי.

"אני השארתי אתכם לבד 10 דקות בדיוק," רנאטו הגיע והיה נראה מיואש. הוא עזר לי לצאת מהבריכה ואת כריס השארנו שם.

נכנסתי למקלחת וכעבור רבע שעה חזרתי לסלון.

"אתם עוד פה?" הבטתי בבנים (חוץ מכריס כמובן) שהנהנו בזמן שצפו בטלויזיה, ממש משעמם להם כנראה.

האמת, הרגשתי קצת לא נעים שזרקתי את כריס לבריכה והחלטתי לפצות אותו, והדבר היחיד שיסב לו אושר זה אוכל.

הכנתי כמות נכבדת של פנקייקים ולצד זה הנחתי כוס אייס קפה בייתי.

כריס נכנס לבית, בלי לתקתק כמובן, והבנים חזרו לצחוק עליו.

"אני רציתי לעזור לך," הוא לא היה מרוצה וחייכתי בהתנצלות.

"הכנתי לך אוכל," הגשתי לו את הפנקייקים והוא תוך שניה התרצה.

"מצטערת, ממש עצבנתם אותי בבוקר ומישהו היה צריך להיות הקורבן," הוספתי.

הוא התיישב לידי ולקח גם את כוס האייס קפה אליו, גורם לי לצחוק.