הבטתי בשעון והשעה הייתה 2, קלואי אמורה להגיע כל רגע. גם הפיצה שהכנסתי לתנור אמורה לצאת בזמן הקרוב. הכנתי לנו 2 כוסות עם נס קפה מושקע ביותר, מעליו שמתי קצפת מפנקת ולאחר מכן פיזרתי סוכריות. הדלת נפתחה וקלואי נכנסה לבית עם פרצוף לא מוגדר. העובדה שהיא לא דפקה בדלת הזכירה לי את הבנים ונזכרתי בארוחת צהריים שהבטחתי לזבדיאל, לכן לקחתי עוד כוס והתחלתי להכין בה בדיוק את אותו הדבר. "למה הפרצוף העגום?" שאלתי והיא פתחה את תיקה והוציאה ממנו כמה דפי מתמטיקה. "כמה קיבלת?" שאלתי בהיסוס והפסקתי לרגע עם הכנת הקפה. "תראי בעצמך," היא הגישה לי את הטופס ופתחתי אותו באיטיות, כל כך מקווה שהיא לא נכשלה. הבטתי בטופס וראיתי עליו את הציון 92. הרמתי את פניי במהירות וראיתי חיוך ענק מתפשט על פניה של קלואי. "את מושלמת, זה הכל בזכותך!" היא קפצה עליי בחיבוק. "את לא נורמלית, את לא מבינה איך הלחצת אותי עם המבט הזה," החזרתי לה חיבוק. "אני גאה בך," אמרתי בחיוך וקירבתי אותה אליי. "אוי שכחתי שהבטחנו לזבדיאל" אמרה לאחר שראתה 3 כוסות על השולחן. "אני אכין את האוכל, לכי תספרי לג'ייק ואמנדה על הציון," אמרתי לה והיא חייכה ודילגה לחדרה.
בדקתי את התנור וכשראיתי שהפיצה כבר מוכנה וכיביתי אותו. בעדינות הרמתי את המגש של התנור והוצאתי את הפיצה החוצה. "זה מריח מעולה," קלואי חזרה למטבח. " איך הייתה השיחה?" שאלתי והיא חייכה מאושרת. "אני כל כך הולכת לקבל מתנות בשפע," קראה באושר וצחקתי. "אני מבינה שאמנדה וג'ייק היו מאוד מרוצים," אמרתי והיא הנהנה במרץ. "אמרתי להם שזה הכל בזכותך וכמו שאת תמיד אומרת לי הם גם אמרו שאני עשיתי לא פחות וכאלה, בקיצור אנחנו הולכות לקבל המון מתנות," סיכמה ולקחה את כוס הקפה שלה. "את עשית המון בשביל הציון הזה. ובנושא אחר, מתי זבדיאל מתכוון להגיע?" שאלתי והיא משכה בכתפיה. "לא אמרנו לו שעה," הזכירה לי והנהנתי. "אולי נתקשר לרנאטו?" הציעה והנהנתי. שניה לפני שהיא חייגה דלת הבית נפתחה וכבר ידענו שאין צורך לחייג.
"וואו," הוא אמר ברגע שראה את הפיצה ואת הכוס שהכנו לו. "קדימה, בואו נשב לאכול," קראתי ועשינו את דרכנו לשולחן. "מה אתם עושים עכשיו?" קלואי שאלה את זבדיאל בשעה שאני חיכיתי שהוא יסיים לצלם את השולחן שמלא בטוב. "אמ.. אנחנו מתאמנים על הכוריאוגרפיה שלנו," השיב כשסיים לצלם. "הם בטח יהיו רעבים," מילמלתי בחיוך והם הצטרפו. "חבל שלא יהיה להם פיצה כזאת מושלמת," קלואי אמרה שניה אחרי שטעמה מהפיצה וצחקנו. "איפה למדת לבשל ככה?" זבדיאל שאל כשפיו מלא באוכל . "לא ממש לימדו אותי, ראיתי סרטונים באינטרנט ואני קוראת מלא מתכונים," השבתי ולגמתי מהכוס. "הם לא יודעים מה הם מפספסים," מילמל בשעה שלגם מכוסו גם כן והתענג על כל רגע. שאלנו אותו עוד כמה וכמה שאלות ועל אף שהתקשה עם האנגלית הוא הצליח להסביר את עצמו כמו שצריך.
"בואו נעשה להם סרטון קצר, שיקנאו עוד קצת," זבדיאל שלף את הפלאפון שלו והפעיל את המצלמה. קלואי מיד הצטרפה אליו, שמחה על ההזדמנות ואני רק דאגתי לפנות את השולחן. "ומה את רוצה להגיד להם, איימי?" זבדיאל הפנה אליי את המצלמה. "הזהרתי אותך כריסטופר, אמרנו לכם שתצטערו על זה," קראתי בחיוך וקלואי הצטרפה אליי, "כל כך תצטערו על זה, תשאלו את זבדיאל," קראה בחיוך וזבדיאל הפנה אליו את המצלמה, "אני אשלח לכם תמונה, אל תדאגו," אמר בספרדית וסיים את הוידאו.
לקחנו את הכוסות שלנו והתיישבנו מול הטלויזיה, מחפשים מה לראות.
"מה דעתכם לראות-" קלואי התחילה לשאול אך אז הדלת נפתחה ולכולנו עלה חיוך על הפנים.
YOU ARE READING
Our friendship
Любовные романыאיימי קופר חוותה אובדן של שני הוריה כשהייתה רק בת 10 וכתוצאה מכך היא אומצה על ידי אחי אביה ועברה לגור עמו ועם משפחתו באמריקה. היא זוכרת לא מעט ממה שקרה, חלקם אולי הייתה שמחה לשכוח, אך היא איננה יכולה. המעבר ממקסיקו לאמריקה לא היה פשוט אך בת דודה שלה...
