Our friendship

time

~נקודת מבט איימי~

נשכבתי על הדשא בחצר והבטתי בירח שעוד לא נראה לגמרי בגלל שיש עדיין שמש קצת.

רנאטו סיפר לי שהם עוד מעט עוזבים, חוזרים לבתים שלהם לזמן קצר ומשם להופעות במקומות אחרים בעולם.

מאוד נקשרתי אליהם לשם שינוי וברור לי שיהיה מאוד מוזר בלעדיהם, אבל לפחות יש לי כמה ימים.

המשכתי להביט לשמיים ולדמיין שההורים שלי מביטים בי משם.

"היי,"

קלואי נשכבה לידי והביטה בכוכבים גם כן.

"על מה את חושבת?" שאלה והתרוממתי למצב ישיבה.

"בין היתר על כך שאני צריכה לבקש ממך סליחה," הודיתי והיא התרוממה גם כן.

"מה קרה?" שאלה.

"הייתי די.. מתוסכלת," השבתי. "היה לי נמאס שכולם מגוננים עליי יותר מדי והרגשתי שאני מפחידה את כולם עם ההתקפים שיש לי וזה פשוט..,"

"אני באמת לא הבנתי איך את שורדת עם כל ההגנה הזאת עלייך, אני מזמן הייתי משתגעת," השיבה וחייכתי, היא באמת הייתה משתגעת.

"מצטערת, שהתפרצתי עלייך קודם,"
"זה בסדר, את מרגישה יותר טוב?" התעניינה והנהנתי.

"כן, דיברתי עם רנאטו ו-"
"שרת?"
"כן,"
"למה לא קראת לי?" נתנה לי מכה ביד.

"קודם כל אאוץ'," פתחתי, "ודבר שני, הרגע הסברתי לך שהייתי בסוג של סערת רגשות," הסברתי.

"מה עוד?" שאלה והבטתי בה מבולבלת.

"מה עוד?" חזרתי אחריה.

"קדימה," סימנה לי עם היד להמשיך לדבר.

חיבקתי את רגליי והבטתי בה.

"נראה לך שאני אשכח את ההורים שלי יום אחד?" שאלתי והיא הביטה בי מופתעת.

"אני מתכוונת, שכחתי בכלל מיום ההולדת האחרון של אבא ואני מפחדת שזה יחזור על עצמו או אפילו יותר גרוע," הסברתי את עצמי.

"קודם כל, התשובה שלי היא לא. את לא תשכחי אותם. דבר ראשון בגלל הזיכרון המטורף שלך ודבר שני כי את בחיים לא תשכחי אותם," השיבה.

"הם ההורים שלך ואת תמיד תישאי אותם בלב הענק שלך, וחוץ מזה לא שכחת את יום ההולדת של אבא שלך, את לא זוכרת מה סיפרת לי שג'ייק אמר לך?" שאלה והנהנתי.

"חוץ מזה, איתן תמיד פה להזכיר לך, גם אחרי שתתחתנו," הוסיפה וחייכתי.

"אנחנו בכלל לא מדברים," אמרתי בעצב.

"אנחנו מדברות פה על איתן, הבן אדם שאני לא אתפלא אם הוא התאהב בך ברגע שנחתת פה," הגזימה וצחקתי.

"אותו איתן כועס עליי ולא אומר לי אפילו 'שלום'," הוספתי.

"על מה אנחנו מתערבות שעד מחר אתם משלימים?" שלחה את ידה שאלחץ אותה.