Our friendship

competitions

~נקודת מבט קלואי~

"אני כל כך מתאפקת לא לדקור את ונסה עם המזלג הזה," אמבר מילמלה עצבנית. עידכנתי את הבנות במה שקרה והן לא חסכו בקללות על ונסה והשאר. "אם לא הייתי סוגרת את המסיבה בבית של ונסה כבר מזמן הייתי מדברת עם איימי," אמרתי טיפה עצובה. לא הספקתי להגיד לאיימי מה הייתה הכוונה שלי ולא יכולתי לפתוח את זה ליד ונסה, זה עניין אישי מדי. ראיתי את הכאב והעצב בעיניים שלה והייתי שניה מלבכות כשדמעה זלגה מעיניה. אני מכירה את קלואי מצויין ואני יודעת כמה היה לה קשה לשמוע את זה אבל היא פשוט לא הבינה את העניין נכון. חבל שלא זרקתי את ונסה מהבית ונשארתי לדבר איתה.
"איתן מוסר מזל טוב," אמה הקריאה את ההודעה שנשלחה אליי בקול. שלחתי לו 'תודה" עם כמה אימוג'ים וסגרתי את הפלאפון. "אתן יודעת שאם אני אספר לאיתן הוא יתפוס את הטיסה הקרובה ביותר ויגיע לאיימי," אמרתי בקריצה והן הנהנו. "אם הוא יכל הוא גם היה מטיס את המטוס," אמילי הוסיפה וצחקנו.

בסביבות 5 לפנות בוקר המסיבה הסתיימה ועשיתי את דרכי חזרה לבית. נכנסתי לבית וחיפשתי את איימי בחדרה אך לא מצאתי. פתחתי את הפלאפון, בודקת אולי היא שלחה לי הודעה. חיפשתי אבל לא מצאתי הודעה מאיימי, אבל כן הודעה מרנאטו. הוא הסביר לי שאיימי ישנה אצלם ושהכל בסדר. עליתי למיטה שלי והיה לי קשה לישון בידיעה שאיימי לא כאן בבית. אחרי כל מסיבה אני עולה לישון עם איימי באופן קבוע ועכשיו איימי אפילו לא נמצאת כאן. איימי היא כמו האחות שאף פעם לא הייתה לי. יש לי אחד גדול אחד שכבר נשוי אבל אחריי ההורים שלי לא הצליחו להביא עוד ילדים אחריי. באיזשהו מקום איימי היא גם הבת שההורים שלי לא יכלו להביא ואני בטוחה שהיא כבר מזמן הפכה להיות חלק מהמשפחה שלנו.

,,,,

התעוררתי בבוקר, זאת אומרת בצהריים. עשיתי את דרכי למקלחת ובדרך ראיתי את איימי ישנה במיטתה. לאחר מקלחת קצרה ירדתי לסלון והכנתי לנו ארוחת בוקר מושקעת. הכנתי לנו אייס קפה פשוט והבאתי הכל לחצר. השמש יצאה וכל כך נעים בחוץ. "בוקר טוב," שמעתי את קולה של איימי לאחר כמה דקות והסתובבתי. "בוקר טוב," חייכתי וחיכיתי שתתיישב. היא הביטה בי וראיתי שעיניה נוצצות. אני יודעת שקשה לה לדבר.
"הבנת אותי לא נכון," פתחתי . "אני ממש לא מרגישה שאני מארחת אותך, אם כבר את מארחת אותי. אני באמת מרגישה שאת אחותי גם אם זה לא נכון מבחינה ביולוגית. אני לא יודעת מה עובר במוח המעוות של ונסה אבל מה שהיא אמרה לא נכון," היא חייכה וכבר ידעתי שזה טוב. "את יודעת שלפעמים את מקנאה בך שאת כזאת מושלמת אבל איכשהו את תמיד מראה לי שגם אני מושלמת וזהו, בשניה אין בי קנאה ואני אפילו כועסת על עצמי שקינאתי בך. אני לא יכולה להסביר לך כמה אני אוהבת אותך וכמה אני מאושרת שאת חיה איתי. לא רציתי להגיד את זה קודם כי אני מכירה אותך וכמו שאת בוכה עכשיו," ניגבתי את דמעותיה, "אני יודעת שהיית בוכה גם אתמול וממש לא רציתי לראות אותך בוכה," הוספתי והיא הביטה בי. "זה לא פייר," היא אמרה והבטתי בה מבולבלת. "את יודעת שאני לא טובה במילים," הוסיפה וצחקתי. "באיזשהו מקום ידעתי, או אולי קיוויתי, שזה לא נכון שאת מרגישה שאת מארחת אותי אבל העובדה שלא ענית לי לשאלה ממש הלחיצה אותי," היא נתנה לי מכה וצחקתי. "מצטערת," היא פרשה את ידיה וחיבקתי אותה חזק. "בחיים אל תכריחי אותי להכין אוכל, בבקשה," ביקשתי והיא צחקה. "זה לא יחזור שנית על אף שהאוכל ממש טעים וכדאי לנו לאכול מהר למקרה והבנים יבואו," הודעתי והיא הנהנה.