Our friendship

jealousy

~נקודת מבט איימי~

"אני עדיין לא מאמינה שהורדת לנו דקה," אמרתי לקלואי בזמן שהיא צחקה ואיתן לא הבין על מה אנחנו מדברות. "הורידה דקה?" שאל מבולבל. "רנאטו החליט לקחת אותנו ליום כיף עם הבנים," קלואי הסבירה "ממש מוקדם בבוקר," הוספתי והוא חייך, "והוא עשה לנו כל מיני משימות כאלה ואני וכריס חסמנו קצת את הקבוצה של איימי," קלואי אמרה בחיוך ועשיתי לה פרצוף. "אבל בכל מקרה הפסדנו," מיהרה להוסיף וצחקנו.
"רגע, עוד לא פגשת את רנאטו מאז שהוא הגיע," פתאום נזכרתי. "כן, אני לא ממש יודע מה הלו"ז שלו," הסביר. "אני כבר קוראת לו," קלואי לקחה את הפלאפון שלה וחייגה לרנאטו בזמן שהתקדמה למטבח. "ואת עוד לא סיפרת לי איך הייתה השיחה הראשונה איתו," הזכיר לי. "נכון," הודיתי ומיד סיפרתי לו בקצרה על השיחה. "שזה לא יחזור שנית," הזהיר וצחקתי.

"איתן," רנאטו נכנס לבית ואיתן קם לחבק אותו. "שנים," אמר איתן בחיוך לרנאטו שהסכים. גם את איתן הצגתי לרנאטו כשהיינו קטנים יותר. "איפה היית עד עכשיו?" שאל רנאטו והתיישב לידינו. איתן סיפר לו על החופשה המשפחתית וקצת על ההורים שלו. רנאטו מכיר אותנו ממש טוב, את כולנו, והוא תמיד יודע מה להגיד. "אתה יודע שהבנים מקנאים בך," רנאטו אמר בקריצה וצחקנו. "נו ברור," איתן השיב בצחוק. הוא סיפר לנו חלק מהדברים שהבנים אמרו לו אתמול על איתן ובינתיים הדלת נפתחה. "הספקת להכיר את הידיד שלהן?" כריס שאל בספרדית את רנאטו. "אני מכיר אותו כבר כמה שנים," רנאטו השיב בחיוך ובאנגלית, גורם לבנים להיות קצת מופתעים. "קדימה, יש לנו ראיון," רנאטו התרומם מהספה. "מה? אבל רק הגענו," הבנים מילמלו אבל רנאטו בכל זאת הוציא אותם מהבית. המשכנו לדבר עוד קצת שלושתנו ואז אני ואיתן קפצנו למשמרת.

תוך כדי עבודה סיפרתי לו קצת על הבנים. הם אומנם השאירו רושם ראשוני גרוע בהחלט אבל אחרי שסיפרתי לו כמה הם דואגים לי וכמה אכפת להם ממני ומקלואי הוא פחות נתן לרושם הראשוני להשפיע עליו. "אוי לא," מילמלתי כשראיתי את ונסה והחברות שלה נכנסות. "אני אקבל אותם," איתן לחש והנהנתי, מודה לו.
"איתן!" היא קראה בשמחה וגילגלתי עיניים, שומעת את איתן צוחק עליי. היא תמיד מנסה להתחיל איתו ולמשוך את תשומת הלב שלו עם הרגליים הארוכות שלה. זה לא שאני מקנאה או משהו, אבל לא בא לי שאיתן יהיה איתה. "מתי חזרת?" היא שאלה בחיוך פלרטטני לאחר שהזמינה. "אתמול," ציין והיא הנהנה. לקחתי את ההזמנה שהוא רשם והעברתי לג'ייסון, עובד המטבח היום. "למה הפרצוף העגום?" שאל כשנתתי לו את ההזמנה. "אין לי פרצוף עגום," מילמלתי והוא צחק. "אל תדאגי, איתן לא שם עליה," קרץ לי והפנה את גבו למטבח. מה הוא רצה להגיד לי?

חזרתי לדלפק וראיתי שונסה עדיין עומדת שם למרות שהחברות שלה כבר תפסו מקום. "ההזמנה מוכנה?" היא שאלה בחיוך מתנשא. איך היא תהיה מוכנה אם רק לפני שניה הזמנת?!
"כמה דקות," אילצתי חיוך והיא הנהנה בזמן שראיתי את איתן צוחק עליי. "אפשר להזמין?" נער שאל והנהנתי. "יש לך מושג למה היא עומדת פה כל כך הרבה זמן?" הוא שאל בלחישה, "אין לי מושג, אני רק מקווה שההזמנה שלה תגיע ושהיא תלך," הודיתי והוא צחק. לקחתי ממנו את ההזמנה והעברתי לג'ייסון. "הנה ההזמנה הקודמת," העביר לי אותה ועשיתי את דרכי לדלפק. "לשולחן 3," אמרתי למיה המלצרית והיא הנהנה. "ההזמנה שלך הגיעה," הודעתי לונסה. "אני יכולה גם 5 קאפקייקסים בנוסף?" ביקשה וכמעט הרגתי אותה במבט שלי. "כמובן," זייפתי חיוך. "עוד 5 קאפקייקסים לונסה," מילמלתי בעצבים לג'ייסון שצחק עליי, "אין בעיה, רק אל תהרגי גם אותי עם המבט הזה," ביקש והעלה לי חיוך קטן על הפנים.