רסיסים | סיפור אהבה

פרק 19 - דמעות

מעלה פרק (קצת ארוך יותר) היום כי לא אהיה ליד מחשב עד יום שבת :(

לקח לי לכתוב אותו הרבה זמן יחסית, מקווה שיצא כואב ומרגש כמו שרציתי... 

____________________

____________________

זה היה מהחלומות האלו שאת יודעת שאת חולמת, אבל עדיין אין בך את היכולת לעשות משהו. אז את פשוט זורמת עם החלומות, ממתינה לראות לאן הם ייקחו אותך, לאיזה מסע דמיוני הן יובילו אותך. החלומות שלי, החזירו אותי לעבר, לרגעים שכל כך רציתי לשכוח.

'איך זה שזה לוקח דקה וחצי לאהוב, אבל לוקח שנים לשכוח?' מלמלתי לכרית שלי, שהייתה רטובה מדמעות. לא החלפתי מצעים ולא יצאתי מהמיטה כבר נצח. או לפחות ככה זה הרגיש.

'רוזלין, ילדה שלי.' אימא ליטפה את ראשי, נימה מודאגת בקולה, 'את צריכה לקום. עבר כבר שבוע מאז שחזרת מג'סי.'

'למה הוא בגד בי, אימא?' התעלמתי מהמילים שלה, 'מה, אני לא מספיק טובה? מה חסר בי?' משכתי באפי, מרימה את עיניי האדומות והנפוחות לפגוש את עיניה המודאגות של אימי.

נהייתי אפתית, הכל הפך להיות עמום סביבי. אמנם נשמתי, אבל לא הרגשתי חיה. הרגשתי מתה מבפנים, כאילו רוז עזבה אותי ונשארתי רק קליפה ללא תוכן. ללא התוכן שלו, שמילא אותי כל כך. הימים עברו בלי שהרגשתי אותם, רק כשאימא אמרה לי הבנתי שאני מחבקת את המיטה שלי כבר שבוע. שבוע שאני בוכה לבדי, מנסה להבין איפה טעיתי בדרך. מנסה להבין איך זה שלמרות הכול, עדיין מצאתי את עצמי שבורה על הרצפה.

לעולם לא חשבתי שאצטרך מישהו כמו שאני צריכה אותו. לעולם לא חשבתי שהאוויר שאני נושמת יהיה תלוי בקיומו של אדם אחר, שהוא יהיה האור והחושך שלי. ואולי עברו ימים אבל זה מרגיש שהכאב נמצא פה כבר שנים, עמוק בתוכי, מסרב לעזוב. וזה לא יעזור כמה הראש כבר הבין את הבגידה הזו, עדיין כל פיסה בליבי מתגעגעת אליו. הוא חסר לי, החיבוק, החיוך, הליטוף המילים שלו שתמיד עזרו לי להתגבר על כל דבר, המילים שבשנייה הפכו את הכול לבסדר. אני מתגעגעת אליו. ולא משנה אם אני מתהפכת שמאלה או ימינה במיטה, ואם אני עוצמת עיניים כדי לא לראות, הוא עדיין שם, מופיע מולי בלי רשות, מזכיר לי עד כמה אני מרגישה שאני כלום בלעדיו.

'כלום לא חסר בך, נסיכה שלי. זה לא עלייך, זו אשמתו בלבד. הוא הפסיד את האוצר הכי יקר שיש בעולם הזה, ואת הרווחת את חייך בחזרה. הוא יישאר בעבר שלך ואת תשכחי ממנו ותעברי הלאה. את רק בת 20 ילדה שלי, כל החיים עוד לפנייך. הזמן יעשה את שלו.'

הזמן לא עשה את שלו. נשארתי במיטה הזו שלושה שבועות לאחר שתפסתי את כריס בוגד בי. שלושה שבועות שבהם רזיתי כל כך שנהייתי עור ועצמות, כי תיאבון ואוכל כבר לא היו באוצר המילים שלי, שקיות נפוחות התמקמו בגאווה מתחת לעיניי והפנים שלי כבר היו באופן טבעי נפוחות אדומות ורטובות מהבכי שלא פסק.