רסיסים | סיפור אהבה

פרולוג

כשנסגרת דלת אחת, נפתחת אחרת. אבל לפעמים, אנחנו ממשיכים להביט בצער רב בדלת הסגורה, שאינינו רואים את זו שנפתחה לפנינו.

השעה הייתה כבר כמעט 2 לפנות בוקר כשחזרתי מוקדם ממשמרת הלילה שלי. נכנסתי הביתה, פותחת את המנעול בשקט וחולצת את נעלי ליד הדלת, מנסה להרעיש כמה שפחות. הגלולות החדשות שהתחלתי לקחת בדיוק היום השפיעו עלי לא טוב, ולאחר שהקאתי פעמיים עוד לפני אמצע המשמרת, סטפן שחרר אותי הביתה לנוח.

עליתי בשקט את מדרגות הבית אל הקומה השנייה, מדלגת על המדרגה הרעועה כדי שלא תעשה רעש ותעיר את כריס. הוא קם מוקדם בבוקר למשמרת שלו, והתנחמתי בעובדה שהלילה אוכל לחבק אותו ליותר משעה וחצי. בדרך כלל, המשמרות שלי נגמרות ב-4:00 לפנות בוקר כשכריס כבר מתעורר בשעה 6:00 לעבודה. עוד לפני שהגעתי לסוף המדרגות, נאנחתי וחזרתי אחורה על צעדיי לוודא שנעלתי את דלת הבית. זה תמיד קורה לי.

"כריס..."

קפאתי לפתע במקומי. הסתובבתי אחורה, מנסה להבין מה אני שומעת ומאיפה.

"או וואו, כן.. כריס.."

גניחות נשמעו מהקומה למעלה. הרגשתי צמרמורות עוברות בכל גופי. עייני מקובעות אל נקודה מסוימת בסוף המדרגות, מוחי כבר מריץ אלפי סרטים לנגד עיניי. בלעתי את רוקי בקושי, מרגישה את ליבי דופק בעוצמה כאילו מאיים לפרוץ החוצה מהחזה שלי, מאיים לפרפר על הרצפה הקרה כמעט כמו שהוא מפרפר כעת בתוכי. בצעדים איטיים אני עולה בחזרה למעלה, מדלגת שוב על המדרגה הרעועה. אני לא רוצה שישמעו אותי.

 ישמעו. ברבים. יש פה עוד מישהו עם כריס. או יותר נכון, מישהי.

אני עומדת מחוץ לחדר השינה שלנו, הדלת פתוחה לרווח קטן מאוד שדרכו אני יכולה לראות חזייה זרוקה על הרצפה, ממש ליד הצד שלי של המיטה. אני לא משאירה ככה חזיות זרוקות על הרצפה. וגם אין לי חזייה כזו. רק כשטעם מלוח מגיע אל פי, אני מבינה שדמעות זלגו מעיניי. ליבי דופק, ידיי רועדות, עיניי בוכות ורק הראש עוד מנסה להדחיק את מה שהלב כבר הבין.

"פאק, אמילי.."

אני שומעת את כריס ממלמל בקול עמוק, גניחות ורעשים נלווים ממלאים את החדר שלנו. שלי ושלו. לקחתי כמה צעדים אחורה, לא מסוגלת להבין מה קורה, מנסה להתכחש למה שאני עדה לו. אני לא מסוגלת לראות את זה. לראות את זה, זה אומר שזה סופי. שזה נכון. הוא במיטה שלנו, עם מישהי אחרת. התחלתי להריץ בראשי את הזיכרונות שלנו, הרגע שבו כריס התחיל איתי בהופעה במועדון, הדייט הראשון, מפגש המשפחות הראשון, השבת האחרונה שבה חגגנו שנתיים לזוגיות שלנו... בהחלטה של רגע, רגליי צעדו קדימה ופרצו את הדלת של החדר. לא הייתי מופתעת ממה שראיתי.

"שיט, רוז!" כריס התנתק מהבחורה, אמילי מסתבר, וכיסה את עצמו במצעים. במצעים שאני קניתי לנו ליום האהבה לפני כחודשיים.

"יש לך חברה?!" הבחורה השתנקה כשראתה אותי, מרימה את השמיכה ומכסה את גופה העירום.

"רוז, רגע זה-"

"זה לא מה שאני חושבת?" קטעתי אותו. "קלאסי." גיחכתי במרירות לפני שהסתובבתי ורצתי את המדרגות למטה בעיניים מטושטשות מבכי, לוקחת את התיק שלי וטורקת את הדלת אחרי.

כל נפילה היא גם התחזקות. היא מחזקת אותך וגורמת לך לא לעשות את אותן הטעויות שוב. אז נכון, אהבה ראשונה היא אהבה אמתית, עוצמתית. אבל האהבה הזאת, יכולה גם לשרוף אותך בעוצמה כזו שלא תוכל לאסוף את האפר של עצמך. או של ליבך.

ואני נשרפתי.

אלוהים, כמה שאני נשרפתי.  

***

גם שהסיפור נגמר, אם אהבתם תפרגנו בדירוג או בתגובה, אני פה ואני רואה את הכל ומתרגשת מכל אחד ואחת מכם שמקדיש שניה להעריך את הסיפור. 

אוהבת ❤️

אז, סיפור ראשון באתר הזה. 

מקווה שזה יעניין. אשמח לתגובות לדעת אם להמשיך אותו. 

הסיפור יכיל גם קטעי שירה/דקלום שכתבתי בעבר, כולל חוויות אישיות שלי מהחיים. 

אמן תגיבו, תדרגו ותאהבו :)