רסיסים | סיפור אהבה

פרק 1- *כעבור שנתיים*

גם אחרי שנתיים, הבגידה של כריס עדיין חיה בזיכרונותיי, מתנגנת שוב ושוב יחד עם המראות והקולות. 'פאק, אמילי..' אני יכולה לשמוע את הקול עמוק שלו לוחש בראשי, כאילו מנסה לשבור אותי.

כריס היה האהבה הראשונה שלי. אהבת נעוריי. יצאתי איתו למסע בדרך לא מוכרת, דרך שתמיד פחדתי ממנה, ואלוהים, זה היה מסע טוב. הוא היה חלום שהתגשם, כאילו לקחו אותו מאחד מסרטי דיסני, שם האביר על הסוס הלבן הוא זה שמציל את הבחורה והאהבה שלהם היא עד עצם היום הזה. פתחתי את ליבי לפניו, וידעתי שלא יקרה לי שום דבר רע. סמכתי עליו, נתתי לו את הכוח להרוס אותי בשניות, אבל ידעתי גם שזה לא יקרה. או לפחות ככה חשבתי.

כי בסופו של דבר, נשארתי עם לב שבור. 

צלילי הודעות מהאייפון שלי הסיחו את דעתי ממחשבותיי. הרמתי את עצמי ונשענתי קדימה, אל השידה שליד המיטה שלי, תופסת את האייפון ורואה שהשעה כבר 1:30 בלילה. שוב שקעתי למחשבות. פתחתי את האייפון וקראתי את צרור ההודעות שקיבלתי.

'את מדהימה. דברים כאלה לא קורים בדרך כלל. מאז שפגשתי אותך פתאום הכל נהיה טוב, הכל מושלם.'

'שום דבר לא באמת משנה כי יש לי אותך..'

'את מושלמת ואת עושה לי טוב.. אני מקווה שנמשיך להיות ככה תמיד.'

סם אמר לי. אפילו לא אמר, הוא כתב. בוואטסאפ. אני מסתכלת על ההודעות האלה בפליאה, מרימה גבה ומגלגלת עיניים למסך הפלאפון שמנהל לי את החיים. נשכבתי בחזרה על הגב, מתחילה להקליד תשובה.

'אני לא מושלמת...' אני באמת לא. יש לי דיי הרבה פאקים. 'אם טוב לך, זה כי אתה מחליט שטוב לך, זה לא בגללי...' לא, זה לא טוב. צריך לנסח מחדש.

'אני לא מושלמת...'

שלחתי לו את ההודעה, מסתפקת בשלושת המילים הפשוטות הללו, שאומרות למעשה כל כך הרבה. זרקתי את האייפון בייאוש על המיטה, יד אחת מאחורי ראשי והשנייה על המצח. מה לעזאזל אני עדיין עושה איתו? למה אני נותנת לזה להתפתח לזה בכלל? צלצול ההודעה נשמע ברקע בחדר החשוך, גורם לי להיאנח שוב, בפעם המי יודע כמה בשיחה הלא נגמרת הזו. אם אפשר לקרוא להתכתבויות האלה שיחה בכלל.

היום כבר אין תקשורת אמתית, הכל מנוסח ונמחק ונרשם מחדש, נותן לנו להרגיש בטוחים שלא נעשה טעות, שלא נפלוט שטות. הכל ערוך מראש. הושטתי את היד ופרסתי אותה על המיטה, מחפשת את האייפון. ראיתי על המסך את ההודעה שלו.

'את כן מושלמת. ואת עושה אותי מאושר.'

גלגלתי עיניים. נו באמת. אני מכירה אותו בקושי חודש, והוא כבר מתנהג כאילו הוא מאוהב עד מעל הראש. בנים נולדו לשקר, ובנות נולדו להאמין להם. אבל לא אני. אני בכלל לא בטוחה מה אני רוצה, אם אני רוצה אותו או לא, והוא כבר בנה לנו עתיד ורוד יחד. נהדר. החלטתי לא לענות להודעה הזו. זה גם ככה לא משנה כבר, עוד יומיים אני עוזבת. בדיעבד, אם הייתי יודעת על הנסיעה הזו, לא הייתי מתחילה "קשר" חדש.