רסיסים | סיפור אהבה

פרק 52 - גמילה, חלק א'

אז אני חולה מתה, וזה נתן לי יותר זמן לכתוב..

ויש פרק יום אחרי יום!

תהנו!

___________________

"זו בהחלט הייתה נקודת מפנה." הפסיכולוג הסכים איתי, "אחרי ההתערבות הזו שהמשפחה שלך עשתה לך, הגעת פתוחה יותר לטיפול. זה ניער אותך."

"אני חושבת שבעיקר ניער אותי העובדה שעברתי לחיות עם מאט באותו חדר." מלמלתי במבוכה, נזכרת בבן אדם הבלתי נסבל שהייתי כלפיו בהתחלה.

"למה?"

-חודש ושבוע לפני כן-

"רוז, קומי. אנחנו מאחרים." מאט הוריד את השמיכה מגופי, גורם לי להתכווץ במקומי לקור המזגן שפגע בי.

"בן זו-"

"בלי הורים." הוא קטע אותי.

"נה." השלמתי את המילה במלמול שקט ופקחתי את עיניי, רואה את מאט מתהלך בחדר כשרק מכנס לגופו. בלעתי את רוקי והזזתי את עיניי שהשתהו יותר מידי על שרירי הגב שלו. קמתי מהמיטה שלו, מדדה את הדרך אל חדר האמבטיה, לא מוותרת על לזרוק לו מבט רצחני בדרך.

כשיצאתי הוא כבר היה לבוש לגמרי, יושב על הספה ומזפזפ בטלוויזיה והבעה מיואשת על פניו.

"אם אתה כל כך סובל איתי, אני יותר מאשמח לחזור לחדר שלי". גלגלתי את עיניי והלכתי אל חדר הארונות, שם הוא פינה לי חצי ארון לבגדים שלי.

"עד מתי תמשיכי להתנהג ככה? את כבר שבוע פה, את אמורה להתרגל לזה שאני מעיר אותך ונמצא פה כל הזמן."

"עד שתשחרר ממני." פלטתי מתוך הארון. שמעתי אותו מגחך, מה שהעלה את רמת העצבים שלי תוך שניות. יצאתי מהארון בפנים זועמות.

"על הבוקר להתעצבן? חבל." הוא התגרה בי.

"תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אידיוט. אני לא יודעת מה אמרת לאמא שלי שגרם לה להכריח אותי לעבור לגור אצלך בחדר, אבל אני פה ולא כי אני רוצה. אז שחרר אותי מההערות שלך ותוריד את החיוך הזה מהפרצוף שלך אם אתה לא רוצה לקבל גם טלפון למצח." זרקתי עליו את הבגדים שהוצאתי עבורי מהארון, "שמעתי שזה כואב."

הוא הסתכל עלי בשקט לכמה שניות, עיניו הכחולות נעוצות בעיניי. והתחיל לצחוק.

לצחוק. 

בקול.

הוא קם מהספה והרים את הבגדים שזרקתי עליו, התקדם אלי והושיט לי אותם בזמן שאני עמדתי קפואה במקומי, מנסה לשלוט על העצבים שזורמים לי בגופי. ידיי היו מכווצות לאגרופים ואני נשבעת שהייתי ממש קרובה להנחית לו אגרוף לפנים.