רסיסים | סיפור אהבה

פרק 24 - את שלי, רוז.

"אני אזיין לו את הצורה." ג'סי פלטה בעצבים, "מי הוא חושב שהוא?! באיזה אומץ הוא בא אליך?? ועוד מנשק אותך?!"

"פספסת את זה שגם אני נישקתי אותו?" הזכרתי לה בלחש.

ג'סי הפסיקה במלאכת מריחת האייליינר על העין השמאלית שלה והסתובבה אלי, מפנה אלי את העיפרון ואומרת בטון עצבני, "שלא תעזי להאשים את עצמך במשהו."

"הנשיקה הזו ערערה אותי, ג'ס." נאנחתי, "אני לא יודעת איך לשכוח אותו."

"רוז, תפנימי, את לא אוהבת אותו יותר. את בסך הכול נתפסת על הזיכרונות ממנו, על איך שהוא גרם לך להרגיש." היא המשיכה להתאפר, "את יכולה שוב להרגיש את זה, עם בן אדם אחר שיהיה שווה אותך."

"איך אני יכולה להרגיש שוב משהו למישהו אחר, אם אני לא מצליחה לשכוח מכריס?" נשכבתי אחורה, מניחה את הכרית של ג'ס על פניי וצועקת לתוכה, מעמעמת את החוזק של קולי.

"תפסיקי לחפש סיבות למה לא לנסות. תקפצי לתוך זה, יש לך מישהו שמחכה לך שם." ג'סי הסתכלה עלי דרך המראה, והשלימה את המשפט שלה כשהיא ראתה שאני מסתכלת עליה בפנים שואלות, "מאט."

"אני לא יכולה לעשות לו את זה. זה לא פייר כלפיו שאני אתחיל איתו משהו כשאני שקועה עמוק בתוך הבוץ הטובעני הזה שאני נמצאת בו."

"תפסיקי להיות דרמטית." ג'ס גלגלה עיניים ונחרה בבוז, "את מטביעה את עצמך בבוץ הזה, אחותי. את פשוט צריכה להחליט שאת מנסה ולזרום עם זה."

"ניסיתי, א-"

"לא, רוז. מעולם לא באמת ניסית." היא קטעה אותי, "תזרמי עם זה. הגיע הזמן. אל תבזבזי את השנים היפות שלך על זיכרונות מרוח רפאים שאת לא רוצה בחייך."

נאנחתי והנהנתי אליה, היא צודקת.

"יופי." היא אמרה בחיוך מרוצה, "עכשיו בואי נחגוג לאחי."

***

כשיצאתי מאולם הנחיתות בבוסטון, מאט עמד שם וחיכה לי, למרות שהשעה הייתה 2:30 לפנות בוקר. חייכתי למראה החיוך הרחב שהיה על פניו, למראה של הגומה הזו שמקשטת את פניו היפות ממילא. הוא התקדם אלי, מצמצם את המרווח בינינו בזמן שאני צועדת אליו. שניות אחרי זה כבר הייתי בין זרועותיו, ראשי צמוד אל החזה שלו, ידיו עוטפות ומוחצות אותי קרוב אליו, קצב פעימות ליבו המחיש לי עד כמה הוא התרגש לראות אותי, מה שחימם לי את הלב.

מאט לקח שאיפה עמוקה כשראשו צמוד לשלי, ידיו זזות למעלה ולמטה מלטפות את גבי והחיבוק הזה מרגיש כל כך מנחם. עצמתי את עיניי, נהנית מהמגע של מאט, מרגישה איך המוח שלי מתרוקן ממחשבות ומתמקד ברגע הזה, כאן ועכשיו. לא יכולתי להימנע מלהשוות את המגע שלי עם מאט למגע עם כריס.

הנשיקה הזאת עם כריס אחרי שלוש שנים הרגישה לי הרסנית. היו שם את כל הרגשות והתחושות הלא נכונים, תחושה של הרס עצמי, של כאב, של בגידה. לעומת זאת המגע עם מאט הרגיש כמו פיסת גן עדן שלווה בעולם סוער, הרגיש חם ונעים, עוטף ומכיל. ואז כמה אסימונים התחילו ליפול לי, כשהבנתי שבאמת הוא היה חסר לי.