רסיסים | סיפור אהבה

פרק 51 - נקודת מפנה

"את מוכנה?"

"נולדתי מוכנה." קרצתי לו מבעד למראה כשהוא מאחורי, מחייך חיוך חושף גומה.

"את בהחלט כן." הוא התקרב אלי וכרך את ידיו סביב מותני, פניו התמקמו בשקע שבין הצוואר לכתף שלי.

"זה מדגדג." ניסיתי להשתחרר ללא הצלחה. הוא מצידו פלט גיחוך ונשק על הכתף שלי, מסובב אותי כך שאני עומדת מולו, ידיו מצמידות את מותניי אל גופו.

"את באמת מוכנה?" הוא שאל שוב, עיניו מביטות לעומק עיניי.

"מאט, אני בסדר, מבטיחה." הרגעתי אותו. הנחתי את ידיי על פניו, מלטפת עם אגודליי את עורו הרך.

הוא עצם את עיניו למגע שלי והנהן אלי עם חיוך קלוש, כזה שמסגיר את העובדה שהוא לא בטוח מאמין לי, אך נותן לי מספיק מרחב כדי להינות מהספק.

צלצול הטלפון הסיח את דעתנו. מאט הוציא את הטלפון מהכיס וענה לשיחה, מציין שאנחנו מוכנים ושייקחו לנו שתי דקות להגיע למטה. כשניתק את השיחה הוא החזיר את הטלפון לכיס, והצמיד את ראשי אל החזה שלו, נושק לקדקוד ראשי.

"אני גאה בך." הוא מלמל כנגדי.

"אני סוף סוף יכולה להגיד שגם אני גאה בי." חייכתי אליו בחום. חיוך רחב התפשט על פניו והוא הצמיד את שפתיו אל שלי בעדינות, לוחץ עליהן מעט ומעביר בתנועה אחת פשוטה אלפי רגשות שמתפוצצים ממנו.

"אני אוהבת אותך." מלמלתי כנגד שפתיו.

"אני אוהב אותך יותר, רוז." הוא הצמיד את שפתיו לשלי לנשיקה קצרה נוספת. "בואי, מחכים לנו."

*

נכנסנו למשרד של הפסיכולוג. המזכירה שלו קיבלה אותנו בברכה וביקשה מאיתנו להמתין מספר דקות. התיישבנו על הספה החומה בחדר ההמתנה, מאט עטף את זרועו סביב כתפיי והצמיד אותי אל גופו, מנשק שוב את ראשי במחווה שגרמה לליבי לנתר מבפנים.

"את לחוצה." מאט קבע כשהוא הביט בעיניי.

הנהנתי קלות, "קצת."

"אל תדאגי. אני פה איתך." הוא חייך אלי והמיס אותי מבפנים.

"רוז?" המזכירה הופיעה בחדר, "את יכולה להיכנס." היא חייכה אלי וחזרה למקום מושבה בשולחנה.

מאט לחץ על ידי באקט שמביע תמיכה. "אני מחכה לך פה." הוא נשק לשפתיי נשיקה קצרה וליטף את פניי.

הנהנתי אליו בחיוך קלוש וקמתי מהספה, עושה את דרכי אל החדר שביליתי בו פעמיים בשבוע במהלך החודש וחצי האחרונים. נכנסתי פנימה, סוגרת את הדלת אחרי ומתיישבת על הספה שמול הכורסא עליה ישב הפסיכולוג.