רסיסים | סיפור אהבה

פרק 30 - לא נושמת

"מה אתה עושה פה?"

היה כל מה שהצלחתי להוציא מפי.

_______

"שלום גם לך."

הוא חייך אלי.

הוא חייך.

חייך!!!

"יש לך שלוש שניות לעוף מפה, כריס. אני לא צוחקת." זעם התפשט בתוכי במהירות האור, סוחף אותי בצונאמי של עצבים שלא ידעתי שאני יכולה להכיל בכלל.

"או שמה?"

פערתי את פי בתדהמה, לא מבינה מאיפה האומץ והחוצפה שלו לדבר אלי ככה. הוא הזכיר לי את איך שהוא היה כשרק הכרנו. את השנינות הזו שהייתה לו, העקיצות הקטנות והצחוק המתגרה שבגללם התאהבתי בו כל כך.

"לא. אני לא עושה את זה." מלמלתי והנדתי בראשי.

"לא עושה מה?" הוא שאל והרים גבה, חיוך זחוח מרוח על פניו. החולצה החומה שלבש הדגישה והתאימה לעיניו החומות, שיערו היה מסודר בדיוק כמו שהיה שהכרנו וג'ינס שחור עם קרעים לרגליו. שנאתי את זה שהוא ניראה טוב.

"את זה." הצבעתי עליו ואז עלי, "את החלפות המילים האלו עם הציניות והשנינות שלך." אמרתי בזעם.

"זה ניראה כאילו זה בדיוק מה שקורה, רוז." הוא גיחך, מביא אותי לשיא עצבים שגרם לי לכווץ את אגרופיי בצורה שכבר הכאיבה לי.

"אתה תעוף מפה עכשיו או שאני אזמין אבטחה."

"אם באמת היית מתכוונת לזה, כבר היית עושה את זה רוז. אני מכיר אותך, שכחת?" הוא הלך בנונשלנטיות לכיוון הספות, סורק את החדר במבטו ומתיישב בסלון, גבו מופנה אלי.

"אתה הכרת אותי, כבר לא." נכנסתי אל החדר בתבוסה, שונאת את זה שהוא באמת כן מכיר אותי.

"אז, את ומאט סאמר?" הוא שאל, מרים את השלט ומדליק את הטלוויזיה.

"תרגיש בבית, למה לא." פלטתי בציניות, בטון מלא בערס.

"את הבית." הוא אמר ולא יכולתי להחזיק את הגיחוך שיצא ממני אוטומטית.

"תפסיק לזיין לי את השכל." התקדמתי לעברו, נעמדת מול הטלוויזיה ומסתירה לו אותה. חיוך התפשט על פניו, ושנאתי את זה.

"את מנסה לעצבן אותי?" הוא גיחך, "את גם ככה יותר מעניינת מהטלוויזיה." הוא משך בכתפיו וזרק את השלט על הספה, מתפרס עליה בנוחות בזמן שאני מרגישה שאני בוערת מבפנים.

עצמתי את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את עצמי. מנסה שלא להראות לו עד כמה הוא עדיין משפיע עלי, עד כמה הוא חודר לי מתחת לעור ומטלטל אותי. פקחתי את עיניי, מביטה בהבעה המוטרדת שלו, מעלה חיוך ציני על פניי. מעלה את חומות ההגנה שלי, מעלה את המסכות שלי.