רסיסים | סיפור אהבה

פרק 25 - הבטחות ריקות מתוכן

פרק יום אחרי יום! 

רק בגלל שאני מתרגשת ממה שהולך לקרות! :) 

______________

'הגעתם לתא הקולי של מאט סאמר. אנא השאירו הודעה קולית אחרי הביפ. ביפ.'

"מאט, זה לא פייר מה שאתה עושה. תדבר איתי, בבקשה."

השארתי הודעה קולית למספר של מאט וניתקתי את הטלפון. לא שמעתי ממנו מאתמול בבוקר, אחרי שהוא קרא את ההודעה שכריס שלח לי. אני חושבת שהוא נסע להורים שלו, כי כשדפקתי על דלת חדרו לא היה מענה, באף אחת מעשר הפעמים שהלכתי.

השעה הייתה כבר כמעט עשרה ל12 בצהריים, ועדיין שכבתי במיטתי, בוהה בהודעה האחרונה של כריס, שלא טרחתי אפילו לענות עליה. 'את נישקת אותי בדיוק כמו פעם'. איזו בחירת מילים נוראית, כאילו כריס ידע שמאט יראה את ההודעה וכתב אותה בצורה שמשתמעת לשני כיוונים. אני יכולה לנחש איך זה ניראה למאט. הוא בוודאי חושב שקרה משהו ביני לבין כריס ומיד אחרי זה חזרתי אליו להיות איתו. אולי הוא חושב שאני רוקדת על שתי חתונות? או מנסה ביחד כמה אופציות? המוח שלי מעלה המון אופציות כרגע.

אפילו לא דיברנו על איפה אנחנו עומדים. כל העולם חושב שאנחנו זוג, הכריזו עלינו כבר כזוג החם של התעשייה, כשבפועל אני אפילו לא יודעת אם אנחנו מדברים בכלל. להודעות הוא לא מגיב, לשיחות הוא לא עונה, ואפילו לפאפרצי לא היה מה לחדש לי לגבי מעשיו או מקום המצאו בכל חדשות הבידור למיניהן.

פרץ של עצבים עבר בי לפתע. איך מאט יכול לחשוב עלי שאני יכולה לעשות דבר כזה? להיות עם שני גברים אחד אחרי השני? ועוד אחרי שפתחתי את ליבי לפניו וסיפרתי לו על בעיות האמון שלי, על כמה קשה לי, על כמה שאני שרוטה. ומה עם ההבטחה שלו להיות לצדי לא משנה מה? הרי בהזדמנות הראשונה שקצת קשה הוא בחר לקחת את עצמו וללכת, להיעלם בלי הסברים ובלי להבין את כל הסיפור.

ומהר מאוד פרץ העצבים מופנה כלפי עצמי. איך נתתי לעצמי להאמין שוב? איך הסתנוורתי מעוד הבטחות חלולות? והינה עוד שקר אחד לאוסף, הינה עוד דמות בחיי שהבטיחה ולא קיימה. הכאב שוב תופס מקום, האשמה הזו שאולי הבעיה היא בי, אולי זו אני שמביאה את זה על עצמי. וכמה שאני לא מנסה לברוח מהמחשבות האלה, הן תופסות אותי חזק, לא נותנות לי ללכת. מכבידות עלי עול כבד שמשאיר אותי בתחתית.

ולמרות כל זה, אני עדיין לא מצליחה להתנער מתחושת המועקה הענקית שמקוננת אצלי בלב, אני לא מצליחה לקבל את אי ההבנה הזו ביני לבין מאט. הרגעים המעטים שבהם הכול היה טוב, הרגישו כל כך אמתיים ומנחמים שאני לא מוצאת בעצמי את הכוחות להניח למצב כמו שהוא.

בהחלטה של רגע, שאני עדיין לא יודעת אם אני אתחרט עליה, קמתי מהמיטה והתארגנתי. לבשתי חצאית מיני ג'ינס עם סניקרס לבנות וטי-שרט לבנה עם קשירה במותן. הזמנתי מונית וכעבור חצי שעה מההחלטה שלי כבר עמדתי מול הדלת המעוטרת והיותר מידי יקרה של משפחת סאמר.