רסיסים | סיפור אהבה

פרק 31- את פוגעת בי

אז אחרי לילה מלא באעזקות, מצאתי את עצמי כותבת במקום לישון. 

מקווה שכולם/ן בסדר, ושתהיה לנו קצת בריחה מהמציאות בספרים ובסיפורים.

מצרפת את הפסקה האחרונה מהפרק הקודם לחבר אתכן. 

________________

"אני לא מסוגלת כבר." מלמלתי שוב בלחש, מושכת באפי ומרגישה את גופי כואב ושורף, צמרמורות זורמות בתוך עורקיי וגורמות לי לרעוד, ליבי הולם חזק בתוכי, מאיים לפרוץ החוצה, נשימתי נהיית קצרה וקשה. אני נושמת עמוק, ממלאת את ריאותיי באוויר שלא מגיע. המחנק בגרון הופך למחנק אמתי, הגוף שלי נואש לאוויר, לחמצן שאני לא מצליחה לשאוף לתוכי.

ושוב, התקף חרדה.

ושוב, אני לא נושמת.

_____

כשפקחתי את עיניי, באותה תנוחת העובר, כבר היה בוקר. התרוממתי באיטיות מהמיטה, מביטה סביב בבלבול. הרגשתי פעימות עזות במוחי, ראשי כאב ועיניי צרבו. לקחו לי מספר מצמוצים כדי להצליח לראות מעבר לטשטוש הרב ולשריפה שחשתי בעיניים, תופעת לוואי של הדמעות שאיתן נרדמתי.

לא היה זכר לכריס. אני לא בדיוק יודעת מתי הוא עזב, לאן או איך. אני רק זוכרת את התקף החרדה הקשה שעברתי, ואת תחושת המועקה שמתחילה להיבנות בתוכי שוב. צמרמורות תקפו אותי ברגע שהורדתי את השמיכה מעליי והרגשתי את עצמי רועדת, שיניי נוקשות אחת בשנייה ללא שליטה וגל קור התחיל להתפשט בגופי.

הרמתי את השמיכה והתעטפתי בה, קמה בקושי רב מהמיטה ומדדה את דרכי בצעדים קטנים וחלשים אל עבר הספה. כשהגעתי אליה הרגשתי באפיסת כוחות, התרסקתי עליה, מרימה את רגליי על הספה ונשכבת עליה באותה תנוחת עובר מוכרת בעיניים עצומות, מכווצת לתוך עצמי, רועדת מקור, מרגישה דקירות בבית החזה שגורמות לי להחסיר נשימה בכל פעם בה הכאב תוקף אותי.

פקחתי את עייני בשנית כשצלצול הטלפון שלי פיקס אותי בחזרה למציאות. הודיתי לאל כשראיתי שהטלפון מונח על השולחן מולי ושאני לא צריכה לקום מהספה. מתחת לטלפון, היה פתק לבן מקופל. כיווצתי את עיניי, אולי בתהייה מה זה הפתק הזה, אולי מהכאב החד ששוב תקף אותי בשתי הרקות של הראש. עדיין על הספה, מביטה על השולחן במאונך כשראשי מוטל ללא כוחות על המושב, הושטתי יד באיטיות רבה ולקחתי את הטלפון, רואה את שמו של ליאם על המסך.

"ה-" כחכחתי בגרוני, "ה-הלו?" אמרתי בקול שהיה עדיין צרוד. הרגשתי את גרוני צורב, כאילו סכין דמיונית מגרדת את מיתרי הקול שלי מבפנים.

"רוז? הכול טוב?" ליאם נשמע מודאג, "את לא הגעת לאיפור ולשיער."

לא היו בי הכוחות להביע בקול את ההפתעה שלי ממילותיו. הרחקתי את הטלפון מהאוזן, רואה שהשעה 9:47 בבוקר. בלעתי את רוקי בקושי ובכאב רב, עוצמת את עיניי כשכאב חד שוב חולף במוחי, מתחיל ברקה ומגיע עד לעורף.