רסיסים | סיפור אהבה

פרק 43 - עיניים נוצצות

תקראו לזה שתיקה בהסכמה או הסכמה בשתיקה, זה אותו דבר. זה מה שהיה ביני לבין מאט בחודש האחרון. שוב חזרנו להיות כמו בימים ההם בהתחלה, כאילו לא קרה בנינו כלום. כאילו לא היו נשיקות, חיבוקים, מבטים, פרפרים בבטן. לראות אותו פעם אחר פעם מרחוק או אפילו מקרוב בסצנות משותפות שצילמנו גרמו לליבי להתכווץ כל פעם מחדש. תחושת הכאב כבר הפכה לבת בית והייתה איתי בכל רגע. וכמו שכבר התרגלתי, הימים היו מלאי שמחה וצחוק מזויפים ובלילה המסכות היו נופלות וחושפות את הצל המדמם שנותר ממני.

אוקטובר הגיע עם מופע גשמים שנמשך במשך כל השבועיים הראשונים, וגם עכשיו, בשבוע השלישי של אוקטובר זה לא ניראה שזה עומד להיפסק. מזג האוויר העגמומי בחוץ היה בדיוק מה שהרגשתי בתוכי ומצאתי את עצמי לא פעם בוכה בלילות יחד עם הגשם, מכורבלת בתוך עצמי במיטה ריקה. לשמור על פוקר פייס היה משימה לא פשוטה. כשזה היה מול מצלמות זה הצליח, כולם קנו את ההצגה שלי. הבעיה הייתה בתמונות הפפרצי, אלו הלא מתוכננות שתיעדו את חיי מחוץ לעדשת המצלמה, והמחזה שם לא היה מזהיר. הוא היה דיי עצוב אפילו.

"כריס לא נעלם מחיי. הוא כבר לא בבוסטון, אבל הוא עדיין חי ובועט עמוק בתוכי. יותר מאי פעם. זה מרגיש כאילו הכל התאפס והתחיל מהתחלה, כל הכאב, הצער, הדקירות בלב, החוסר הזה באוויר.." לקחתי נשימה עמוקה, מחזיקה אותה בפנים עשר שניות ונושפת החוצה עד שלא נשאר בי כלום.

"למה את חושבת שזה התאפס?" הוא הביט בי בעיניים תומכות, משקפי ראיה עגולים וקטנים נחו על גשר אפו. "אני צריך שתגידי לי, או אולי אפילו לעצמך, מה היה הטריגר. מה הייתה נקודת השבירה, רוז."

פערתי את פי, רוצה לענות אך לא בטוחה מה לומר. סגרתי את פי בחזרה, מביטה בפסיכולוג שיושב מולי על כורסת עור ענקית וחומה. החליפה המעוטרת והמגוהצת להפליא שלו גרמה לי לחשוב על כמות המפורסמים שהוא ראה ועל כמות השריטות שהוא כתב במחברת הזו שלו. זו שגם עכשיו מוכנה פתוחה מתחת לידו כדי לקבל ולספוג אליה את השדים שלי. זו כבר הפגישה השלישית שלנו מתוך סדרה של עשרה מפגשים שקבעתי איתו בהמלצתו של דוקטור ליין.

"רוז, בשביל שהטיפול יצליח אני חייב שתשתפי איתי פעולה." הוא אמר באמפטיה, "בשתי הפגישות האחרות זה נראה כאילו את מסתובבת סחור סחור מסביב לעניין אבל לא נוגעת בנקודה עצמה."

נכון.

"את יכולה להגיד פה כל דבר. מה שנאמר בין כותלי הקירות הללו נשאר כאן. את יכולה לסמוך עלי על כך."

הנדתי בראשי, עוצמת את עיניי כדי למנוע מהדמעות לעלות, "אני לא יודעת." מלמלתי ולקחתי עוד נשימה עמוקה. ניסיתי בכל מעודי להדחיק את הלילה ההוא. פעם חשבתי שהדבר הכי נוראי שיכול לקרות לי הוא זיכרונות שאני לא מצליחה להוציא מהראש. אבל איך מתמודדים עם זה שאין בכלל מה להדחיק? שאין בכלל זיכרון להתעלם ממנו? כי כשיש רק חור שחור וענק, ומרווח זמן שפשוט נעלם מחיי, כל שנותר להדחיק הוא רק הספק.