"אני לא רוצה לשמוע." אמרתי בפנים חתומות, "מה אכפת לי בעצם, אה? בבקשה, אתה מוזמן לדפוק לעצמך את החיים." התקדמתי לכיוון הדלת אך מאט תפס בידי בתנועה מהירה, גורם לי לעצור. בתגובה בלתי צפויה אפילו עבורי, הרמתי את ידי הפנויה וסטרתי לו בחוזקה, גורמת לראש שלו להסתובב לכיוון הנגדי.
"תהנה להיות הקלישאה של השחקן המפורסם שמתמכר לסמים." פלטתי בארס ושחררתי את ידי ממנו.
צחקתי בקול עם עצמי כשנזכרתי בשיחה שלי ושל מאט. הסמים זורמים עמוק בתוך העורקים שלי ואני מרחפת על ענן שכולו רוגע ושלווה. בלי שדים, בלי כאב, בלי חרטות, בלי אשמה. הנפילות היו קשות יותר מפעם לפעם, אבל מה זה משנה אם אני יכולה בשנייה להרגיש שוב את התחושה המדהימה הזו של האפתיות? זה ממש מרחק נגיעה של כדור.
יש כאלו שיגידו שאני נופלת במדרון חלקלק לתחתית עמוקה. ואולי זה נכון. אבל אני לא מסוגלת להתמודד יותר. נשברתי. התרסקתי חזק על התחתית והמחשבות והזיכרונות והתמונות האלו בראש מצמידות אותי כל כך חזק לקרקע שאין לי שום פתח של תקווה. חוץ מהעיגולים הקטנים הללו בשקית השקופה.
ובסופו של דבר, אני הפכתי להיות הקלישאה.
אין לי מילים להסביר כמה זה שורף לי מבפנים כל פעם שאני נזכרת בזה. זה מתחיל מצריבה קטנה אי שם עמוק בתוך הנשמה ומתפשט לכל הגוף, משתק אותי. תחושה של ריקנות מתוכן, הבנה שאני הייתי לכמה שעות מחוץ לגוף שלי, לא זוכרת מה קרה לי ומה נעשה בי, הכרה בכך שאי אפשר להוריד את המשמר ולסמוך על אחרים.
יותר מידי רגעים שאני רוצה לשכוח רצים לי בראש, מציפים למעלה את הכאב ותחושת הגועל שלי מעצמי. המחשבה שהוא היה מעלי, בתוכי, נגע בי, ראה אותי כמו שאני, בלי חוצץ של בגדים בינינו. וזה הורג אותי שאני לא מצליחה לעלות למעלה, לראות את האור שבקצה המנהרה המזדיינת הזו שאני לא יוצאת ממנה כבר שלוש שנים.
עבר בסך הכל שבוע מהפעם הראשונה שחשתי בתחושת האופוריה המדהימה, וכבר לא יכולתי בלעדיה. כי מי אני בלי הכדורים האלו? מי ירצה להיות בסביבה שלי כשאני מדוכאת? מי יוכל לסבול אותי כשאני שואבת את שמחת החיים של כולם עם הדכדוך שלי? כמו חור שחור ששואב אליו כל דבר שנקרא בדרכו, תופעת טבע שמשמידה כל דבר בסביבתה, כמוני.
והינה מצאתי את עצמי לבד בסוף השבוע, בחמישי בערב, שוכבת על המיטה עם הסם המציל שלי בידיי. ומה היופי בכל הדבר? שכל הזיכרונות הללו עכשיו לא עושים לי כלום. שום דבר. נאדה. הם פשוט זורמים פנימה, עולים ונדחפים לקדמת המוח בלי רשות, אבל עכשיו אני נותנת להם. גם כי אין בי את הכוחות לעצור אותם וגם כי פשוט לא אכפת לי מהם.
דפיקות חזקות על הדלת נשמעו. עצמתי את עיניי חזק יותר, מתכוונת להתעלם. אני לא יכולה לראות אף אחד במצבי כרגע, החיוך הדבילי שעל פניי יסגיר גם לאידיוט הכי גדול שאני לא צלולה בדעתי. נאנחתי כשהבנתי שלא מתכוונים לוותר לי, וקמתי בייאוש מהמיטה, צועקת "רגע." בזמן שהלכתי לשטוף פנים, להעיר את עצמי מעט ולהסוות עד כמה שניתן את העיניים הנוצצות והמעט אדומות.
YOU ARE READING
רסיסים | סיפור אהבה
Romance"אתה אומר שאני פוגעת בך. נחש מה, מאט. גם אתה פוגע בי. ומה שיותר מרתיח אותי זה שאני נותנת לך לפגוע בי." דממה. הוא הניד בראשו, יכולתי לראות בבירור שובל של דמעה בוגדנית שזלגה מעיניו, "להיפגע זה חלק מהעניין. זה אומר שאת מרגישה." גיחוך לא ברור נפלט מפי...
