רסיסים | סיפור אהבה

פרק 9 - שקיעות אדומות

פקחתי את עיניי.

״היי..״ מאט הזיז את קצוות הפוני שנכנסו לעיניי, מביט בי בדאגה.

הייתי על המיטה בחדר שלי. איך הגענו לכאן?

״את חווית התקף חרדה. שוב...״ מאט ענה, כאילו קורא את מחשבותיי.

״מ-מה?״

התרוממתי במיטתי, מצליבה את רגליי לישיבה מזרחית, מבולבלת. עדיין הייתי לבושה בבגדים שאיתם התראיינו כמה שעות קודם לכן, רק שעכשיו הייתי ללא נעליים. מאט התקרב אלי, מתיישב צמוד אלי כך שקצה הברך שלי נגעה ברגלו.

״את התעלפת באוטו, בכניסה למתחם.״ הוא אמר בזהירות, בוחן את התגובה שלי, ״חשבת שראית את.. את ההוא...״ הוא לא המשיך את המשפט. הוא לא היה צריך, נזכרתי בעצמי את מי ראיתי.

קיפלתי את רגליי קרוב אל בית החזה שלי, כורכת את זרועותיי סביבן ומניחה את הראש בשקע שנוצר. התחלתי לקחת נשימות איטיות ועמוקות באופן יזום, מנסה להרגיע את פעימות הלב שהחלו להאיץ את קצבן.

״רוז, זה לא היה הוא.״ כשלא הגבתי, הוא המשיך, ״הוא רק היה דומה לו. הבחור ההוא נמצא עדיין במעצר, ממתין למשפט.״

הרמתי את ראשי באיטיות. שבילים של קור מחזירים תחושה לפניי בדיוק במקומות בהן הדמעות זלגו.

״מאיפה אתה יודע את זה?״ שאלתי אותו בלחישה, מביטה בעיניו ששידרו כמעט את אותו הצער ששלי שידרו.

כמעט.

״אח שלי עובד במחלקת התביעות של משטרת בוסטון.״ הוא נידב את המידע, ״ביקשתי ממנו שיעדכן אותי מה עולה בגורלו של הבן זונה הזה.״

הנהנתי קלות, מושכת באפי. הסתכלתי בשעון שתלוי על הקיר, השעה הייתה 21:14. את הריאיון סיימנו בשעה 17:00.

״כמה זמן הייתי ללא הכרה?״ שאלתי כשעיניי עדיין מקובעות לשעון, מוצאת נחמה מסוימת בתקתוק השעון ובתזוזה הקבועה והנשנית של מחוג השניות.

״הצלחנו להעיר אותך עוד באוטו, כשעברנו את כל המולת האנשים בשער. אחרי זה נכנסנו יחד לחדר, ביקשת שאשאר איתך. נשכבת על המיטה ופשוט עצמת עיניים, מכורבלת בתוך עצמך. מתישהו נרדמת. את לא זוכרת את זה?״

הנדתי בראשי.

״רוז, אני חושב שאת בטראומה.״ הוא אמר באיטיות, מניח את ידו על הברך שלי, מלטף אותה בעזרת האגודל שלו. עיניו חמימות, מכווצות מעט בדאגה, ״את רוצה אולי שנתקשר למישהו? את צריכה מישהו לדבר איתו. הורים? חברה? החבר שלך אולי?״

גיחכתי בעצב על המילה האחרונה שלו. החבר שלי. מבטי עדיין נעול על מחוגי השעון, זיכרון נוסף עלה במוחי הבוגדני, שמוצא כל הזדמנות להחזיר אותו אלי.

׳דברי איתי רוזי. מה יש?׳ כריס אימץ אותי לחיבוק חם ואוהב. היינו על שפת הים, נהנים מהבריזה הקרירה ומהאינסוף שיש לים להציע. הבטתי בשקיעה, נדהמת משלל צבעי האדום והכתום שנפרסו למולי, השמיים נראו כמו בד קנבס אינסופי שאלוהים מצייר עליו את היצירות הכי יפות שלו.

׳אני מפחדת.׳ פלטתי לאחר כמה שניות, מנסה לא להסתכל על פניו של כריס, שוודאי היה מופתע.

׳ממה?׳

׳ממך.׳ אמרתי, מרגישה את ידיו חופנות את פניי, קורעות את מבטי מצבעי השקיעה ומרימות את מבטי לפגוש את שלו.

׳רוזי. רוז שלי.׳ הוא השעין את מצחו על שלי, גורם לי להיעמד על קצות אצבעותיי כדי לפצות על פער הגבהים בינינו, ׳אני אוהב אותך. אני לעולם לא אפגע בך. אני לא אבא שלך.׳ הוא הבטיח.

׳כריס.. אני-׳ שפתיו קטעו את מילותיי, נוחתות ברכות על שלי, לוחצות מעט. השפה התחתונה שלו נכנסה בין שפתיי ונישקתי אותו, ידיי רפויות לצידי גופי. הנשיקות שלנו תמיד הרגישו כמו מעין ריקוד מתואם בינינו. התנתקתי ממנו, נואשת לאוויר, פנינו עדיין צמודים.

׳אני תמיד אהיה פה בשבילך. להגן עליך מכל רע, לשמח, להקשיב, לתת כתף. לכל דבר, בכל מקום, בכל זמן.׳

״רוז?״ הרגשתי נגיעה קלה על כתפי, ״שוב התנתקת.״

ניערתי את ראשי קלות, מנסה לדחוק את הזיכרון הבא שצץ לו במוחי. הבטתי בפניו המודאגות של מאט, חייכתי אליו חיוך קלוש, עייף.

״תודה, מאט. זה לא מובן מאליו.״

״היי, אני תמיד פה בשבילך. למרות שיש לך חבר.״ הוא חייך, מצליח להוציא גיחוך קל ממני, ״לכל דבר, בכל מקום ובכל זמן. אוקיי?״

הוא אמר, גורם לי לקפוא במקומי. שמעתי כבר את ההבטחות הללו. הנדתי בראשי במהירות, כאילו מתנערת מהסיטואציה, מהרגשות, המחשבות. ממנו. מחיתי את הדמעות מעיניי וקמתי מהמיטה.

״כן, תודה. אני אקח את העצה שלך, אדבר עם מישהו.״ עשיתי את דרכי אל הדלת. פותחת אותה. הסתכלתי בחזרה אל מאט, שעמד ליד המיטה שלי, מבולבל, לא מבין מה קרה פתאום.

הוא התחיל לעשות את דרכו אלי, מביט בי בפליאה.

״את תהיי בסדר? רוצה שאקרא לקרוליין שתהיה איתך?״ הוא שאל כשנעמד לידי, לא מוותר.

״לא, אני בסדר. אני.. אני אתמודד עם זה.״ חייכתי אליו את החיוך הכי אמתי שיכולתי לזייף.

הוא הנהן, יוצא מהדלת. יכולתי לראות אותו עוצר לרגע, עומד להסתובב ולומר עוד משהו, אבל טרקתי את הדלת לפני שהוא הספיק, נשענת עליה עם מצחי, שתי ידיי פרוסות מולי, מיוצבות על גבי הדלת.

נשמתי כמה נשימות עמוקות, מנסה שוב לאזן את דפיקות ליבי. הסתובבתי עם גבי אל הדלת, מרימה את ראשי למעלה, משעינה אותו על הדלת, מקווה שכך אולי הדמעות יישארו בעיניי ולא יזלגו החוצה.

זה לא עזר.

החלקתי מטה כנגד הדלת, דמעות זולגות מעיניי, יורדות ללא הבחנה. התיישבתי למטה, על הרצפה, מניחה את מרפקיי על רגליי ואת ראשי בידיי.

בוכה.

***

פרק קצר, אבל יעלה מהר מאוד הפרק הבא :)