רסיסים | סיפור אהבה

פרק 34 - תמיד חזרתי אליך

מלמולי שיחה אקראיים שאני לא מצליחה להבין את משמעותם רצים במוחי. עיניי עדיין עצומות, לא לגמרי ערה אך גם לא לגמרי ישנה.

"היא הלכה לישון מאוחר אני חושב." שמעתי את קולו של מאט, לא בטוחה עם מי הוא מדבר כי כמעט מיד נסחפתי לגל של שינה שעטף אותי ואת מחשבותיי.

"היא סיפרה לי." קולו של מאט נשמע שוב, "היא חשובה לי מאוד." לא בטוחה אם זה בחלום או במציאות, אבל חיוך עלה על שפתיי. אני חשובה לו?

"היו הרבה שמועות עליכם." קול נשי מוכר דיבר עכשיו, קול שגרם לי לתחושת חמימות בחזי, קול ישן ומוכר שגרם לי להרגיש בטוחה להיסחף לעוד גל מתוק של שינה.

"היא צריכה לדעת שהיא יפה בדיוק כמו שהיא. היא לא צריכה להשתנות בשביל אף אחד." מאט אמר וחימם את ליבי.

"היא עברה המון. לא חשבתי שהיא תחזור שוב לבית החולים בגלל זה. חשבתי שהיא התגברה על ההתקפים האלו." הקול הנשי דיבר בנימת דאגה. שמה עומד לי על קצה הלשון, או על קצה הזיכרון, אבל האסימון עוד לא נפל. אני עדיין נסחפת בין גלים חוזרים ונשנים של שינה וערנות, בזמן השיחה של מאט עם הקול החמים והמוכר. אולי כל זה חלום בכלל.

"החיים לא קלים, בכל מקום אפשר למצוא דברים שיזכירו לנו את העבר, או אנשים שירצו להרע לנו. אבל רוז חזקה. היא תעבור את זה." מאט אמר בביטחון.

האם אני אעבור את זה?

"אתה צודק. אני שמחה שיש לה אותך, מאט. איך שאתה מדבר עליה, העיניים שלך, אני יכולה לראות שהיא חשובה לך."

"את לא יכולה לתאר לעצמך עד כמה, לאורה."

לאורה.

אמא.

פקחתי את עיניי בבת אחת, מתיישבת על המיטה ומביטה על הספה, שם ישב מאט עם לא אחרת מאשר אמא שלי. הם שקועים בשיחה ביניהם, לא שמים לב אלי בכלל.

מה אמא שלי עושה פה? איך הם נכנסו לחדר? למה מאט כאן? למה הוא מדבר עם אמא שלי? למה הוא אומר לה שאני חשובה לו? עד כמה זה באמת נכון? שאלות רבות רצו במוחי. אירועי ליל אמש חזרו לזיכרוני, והרגשתי את ליבי מתכווץ בחזי בכאב למראה שלהם יושבים אחד ליד השני, מחויכים, מדברים, מסתדרים.

נתתי לעצמי לנדוד לחלומות בהקיץ, בהן אני ומאט לא שבורים ולא פוגעים ולא נפגעים, בהן מאט מסתדר עם המשפחה שלי והופך להיות האח הגדול שאין לאחים שלי, בהן אני ומאט מאושרים אחד עם השני. רציתי את זה כל כך פתאום, אבל זה לא יקרה. זה כבר נגמר עוד לפני שבכלל הספיק לחוות ניצנים של התחלה. זה נגמר כל כך הרבה פעמים והתחיל כל כך הרבה פעמים שאין לי יותר כוחות לנסות בכלל.

עמוסה במחשבות רחוקות על עתיק רחוק ובלתי אפשרי, יכולתי עדיין לתפוס את מבטו של מאט שנח עלי, פניו מתקשחות וחיוכו הופך לקו ישר ולא ברור. אימא עקבה אחר מבטו ועיניה פגשו את שלי.