רסיסים | סיפור אהבה

פרק 42 - גם הוא לא נשאר

אני כאן, אבל לא באמת. כי כלום כבר לא קיים סביבי. וכל כך רציתי לקום ולבנות שוב את החומה הזו שתגן עלי, זו שיצרה לי אשליה כאילו אני כל יכולה ואין מי שיגבור עלי. כי מי יכול עלי? על הבחורה שלא נותנת לאף אחד להתקרב אליה ומרחיקה כל בן אנוש ממנה כאילו היו כולם אש בוערת שצריך להתרחק ממנה מספיק כדי לא להיכוות. כי מי יכול על הבחורה שלא מעיזה ושומרת את הלב שלה קרוב לעצמה?

אבל זו רק אשליה.

כי הוא עדיין יכול עלי.

נזכרתי בספר שקראתי פעם, על אישה אחת שחוותה מקרה טראומתי ונזכרה בזה רק בבגרותה, ואז היא חזרה למקום בו זה קרה כדי להתעמת עם הבחור שעשה לה את זה אך מעולם לא נענש. כי מעולם אף אחד לא ידע. ונזכרתי בסרט ההוא, שבו מכרו נערות תמימות למען מין עד שאבא של אחת מהן הפך הרים וערים עד שלא החזיר אותה הביתה בטוחה ושלמה.

אבל אני? אני לא שלמה.

ואני מרגישה שהזמן עובר אבל לא בשבילי. אני כאילו חיה מחוץ לזמן הזה, תקועה פה במקום הקטן שלי, צמודה לקיר ממוצע, בצבע דוהה, במלון קטן אך מרכזי, בעיר שהיא לא שלי. בדיוק עכשיו אנשים מתעוררים בעולמם לעוד בוקר קריר של אמצע ספטמבר, מכינים את הקפה שלהם, מברכים בנשיקת בוקר טוב את אהוביהם, אולי אפילו תופסים איזו מקלחת זריזה אם יש להם זמן, לשטוף מהם את הלילה ולהתחיל את היום רעננים.

ואני? אני צריכה לשטוף ממני טינופת.

והלוואי שיכולתי לשכוח גם את הרגע הזה של ההבנה שפוגעת כמו ברק, כמו ששכחתי את שאר האירועים של ליל אמש. מהנקודה הנמוכה הזו אני יכולה לראות טוב יותר את השטיח של החדר שממש לא היה נקי, אלא דיי מטונף. כתמים עקשניים נדבקו אל בסיס סיבי האריג בכל מיני מקומות שונים, כל כך עמוקים, כמו עלוקות וטפילים שנדבקים לטרף שלהם, מסרבים לעזוב לא משנה כמה מנסים להוריד אותם.

וכריס? כריס הוא הטפיל שלי.

זה שניסיתי להוריד מהשורשים העמוקים של הלב שלי ללא הצלחה, כי הוא התעלק כל כך עמוק, כל כך בפנים שלא משנה כמה ניסיתי להפטר ממנו, להשמיד, לנקות, להסיר אותו כלום לא צלח. בעקשנות כל כך רבה שאפיינה אותו עוד מהיום שהכרנו, הוא נשאר שם, דבוק לשורשים שלי.

והריקנות שהרגשתי הפכה בין רגע לחזקה יותר מאי פעם, וזה ניראה כאילו כלום כבר לא ימלא את החלל הזה. כי לא הכל חולף עם הזמן, והבור העמוק שנפער בתוכי חי ובועט ומזכיר לי שכל נשימה שאני לוקחת היא עוד נשימה ריקנית, בעולם ריקני, ומגוף ריקני שנלקחו ממנו כל החתיכות שבו עד שלא נותר דבר.

לא נותר עוד דבר.

***

אני מנסה בכל כוחי להיזכר ברצף האירועים של ליל אמש. גם כשאני יוצאת מהמונית בכניסה למלון שלי, גם כשאני מתקלחת בחדר ומשפשפת את גופי חמש פעמים עם כל אמצעי אפשרי, גם כשאני עושה את דרכי אל מתחם הצילומים ולא מבחינה באנשים השונים שחולפים על פני כאילו הם רק ניצבים חסרי משמעות בחיי. גם כשהמאפרת מדברת איתי, אני שומעת את דבריה אך לא באמת מקשיבה, כי במוחי אני עדיין מריצה קו זמן מסוים מאתמול שחסר לי. רצף אירועים כל כך משמעותי שנמחק מזיכרוני ומסרב לחזור אלי.