רסיסים | סיפור אהבה

פרק 47 - אני

*מכיל תוכן מיני*

*טריגר אונס*

______________________________

-משטרת בוסטון, 23:15 בלילה-

"ואז הכל החשיך. אני לא זוכרת שום דבר מהנקודה הזו." סיימתי בקול חלש, כמעט בלחישה. להריץ שוב את השתלשלות האירועים של אותו לילה בקול, בפעם השלישית כבר, גרם לי רק לרעוד ולשקוע עוד יותר עמוק ברחמים העצמיים שלי ובתחושת האשמה האיומה הזו שמשתקת אותי.

הרי אני הלכתי לשם מרצוני. אני סמכתי עליו. אני לא התגברתי עליו בזמן. אני נשארתי לשתות את היין. אני לא נזהרתי מספיק. אני לא שקלתי את כל התרחישים האפשריים. אני הייתי יהירה מספיק לחשוב שהוא לא יפגע בי. אני הייתי בטוחה שאף אחד לא יכול עליי. אני אשמה.

אני.

"אפילו לא חלק קטן? פיסות של זיכרון? משהו?" ג'סטין לחץ, מנסה לדלות ממני עוד מידע.

פיסות של זיכרון.

כן היו כאלו. חלקים קצרים וקטועים שלא מתחברים לרצף זמן אחיד, נקודות קטנות ומעומעמות ששרפו אותי מבפנים ושיתקו אותי בכל פעם שהן עלו במוחי. הרמתי את ראשי באיטיות, מביטה על מאט שעמד לידי ועיניו לא זזו ממני. התכווצתי בכיסאי עוד יותר והשפלתי את מבטי אל ברכיי, אני לא יכולה לספר את זה לידו.

זה יכאב לו ולראות את פניו כאובות רק יכאיב לי יותר.

"את רוצה שנישאר פה לבד רק אני ואת?" ג'סטין כנראה הבין את המבט שלי ואת אי הנוחות שחשתי ליד מאט.

"מה?" מאט קרא בפליאה, "לא! אני נשאר כאן." הוא התנגד. "אני רוצה לשמוע הכל."

"מאט, אחי, זה קשה לה. אולי היא לא מוכנה ל-"

"רוז." מאט קטע את אחיו ופנה אלי, "את רוצה שאני אצא?"

לא הגבתי. לא ידעתי מה לומר. הדבר היחידי שרציתי עכשיו זה שהכל ייעלם. שאני איעלם. שאני לא ארגיש יותר, לא את הגועל מעצמי, לא את האשמה, לא את הכאב. פשוט לא להרגיש כלום. בדיוק כמו שמאט הסביר על התופעות של הסמים. זה מה שאני רוצה.

זה בדיוק מה שאני צריכה.

"רוז.." מאט פלט בקול מתחנן, התכופף לידי והרים את ידו לגעת בי אך אני שוב התכווצתי במקומי עוד לפני שידו נחה עלי, נחרדת מהמחשבה על מגע. מאט הבחין בזה ועצר את עצמו, התרחק ונעמד כמה צעדים ממני.

"מאט, אני חושב שהיא בפוסט טראומה, אל תיקח את זה אישית, היא-" את המשך המשפט של ג'סטין לא שמעתי.

התנתקתי.

פיסות נוספות החלו להתבהר במוחי, בהן אני מתנשפת בקולניות חסרת אוויר, נשימותיי לא סדירות ומהירות, ראייתי מטושטשת וקולות גרוניים ואנחות משונות נשמעו במעומעם באוזניי, הכל מעומעם כל כך, כאילו אני שקועה בתחתית של האוקיינוס ומישהו מנסה לדבר לידי. הרגשתי ידיים מטיילות על גופי, את גופי זז מעלה ומטה ואין לי שום שליטה עליו, שפתיים נצמדות לצווארי, שיער חום שנכנס לשדה ראייתי. עצמתי את עיניי חזק והנדתי בראשי, מנסה להתנער מהתמונות הללו ולהתעלם מהבחילה שעלתה לי במעלה גרוני.