רסיסים | סיפור אהבה

פרק 49 - אופוריה

אני חושבת שהיה לי את הבוקר הכי טוב שהיה לי מיזה שנים, שזה משהו מאוד משמעותי עבורי בהתחשב בעובדה שאני בכלל לא בן אדם של בוקר.

שרירי הלסת שלי כבר החלו לכאוב מרוב שחייכתי כל הזמן. הפכתי להיות אחרת פתאום. נזכרתי במי שהייתי לפני הבגידה של כריס, ברוז של גיל 20. רוז שמחה יותר, מצחיקה יותר, זו שעושה תמיד שטויות, זו שאף אחד לא יכול על השנינות והציניות הנוטפת ממנה. אין אחד שלא שם לב לשינוי במצב הרוח שלי, וכולם בירכו אותי על כך שאני חזרתי אליהם רשמית.

אילו רק ידעו.

לעומת כל השאר שקיבלו בברכה את מצב הרוח המאוד מרומם שלי, מאט הביט בי בחשדנות כל הבוקר. בוודאי חושב לעצמו שאני בהתקף הכחשה כבד, מהאלה שבסוף מחכה איזו התרסקות כואבת וקשה, כזו ששוברת יותר מהכל. הוא דאג להיות סביבי כל הזמן, כאילו מחכה לרגע בו אשבר שוב, לרגע בו ההכחשה שלי תתרסק.

אילו רק ידע שזו לא הכחשה.

"מאטי," פניתי אליו בזמן הפסקת הצהריים. הוא לא היה צריך להפנות את תשומת ליבו אלי, כי מלכתחילה מבטו היה ממוקד בי. "אמת או חובה?" שאלתי אותו, מפנה את תשומת ליבם של קרוליין וליאם ושל שחקני הקאסט האחרים שהיו איתנו בחדר, ג'רמי קייט ודילן.

"מה?" מאט פלט לא מבין, הוא ישב על הכורסא כשרגליו פרוסות לפניו על השולחן וידיו משולבות על החזה שלו.

"אמת או חובה?" שאלתי שוב, "קדימה, אל תהיה יבש." חייכתי אליו חיוך מאוזן לאוזן, בטוחה שהבעה שטותית מכסה את פניי.

מאט הביט בחברים סביבנו, שלמען האמת אהבו את הרעיון למשחק המאולתר שלי.

"קדימה, אחי. זרום." ג'רמי עודד אותו והתיישב במקומו, מתעניין בתעסוקה החדשה שמצאתי לנו.

מאט הביט בי שוב לכמה שניות ארוכות עד שענה לבסוף, "אמת."

"מעפן." פלטתי בזלזול, "תבחר חובה."

"אבל אני רוצה אמת."

"אה, כן? אוקי." חיוך ערמומי עלה על פני והתיישרתי במקומי, נשענת עם מרפקיי על רגליי ומביטה ישירות אל עיניו של מאט, "אמת שאתה ניסיתי להתחיל איתי על היום הראשון שבו הכרנו?"

מאט פער את עיניו, פיו מיד אחריו, מופתע מהשאלה שלי. הוא הביט סביבנו, רואה את החיוכים והגיחוכים של השאר והניד בראשו כלא מאמין, "לא."

"חבל." פלטתי וקרצתי לו, סוחפת אחרי כמה קריאות 'אווו' מהשאר. "תורך לשאול." אמרתי והתרווחתי על הכורסא שישבתי בה, נשענת אחורה ומניחה את ידיי על משענות הכורסא, מרגישה לא פחות מבעלת הבית.

"אני לא משחק." הוא אמר בטון קשוח, שפתיו התהדקו לקו ישר ועיניו הצטמצמו כשהביט בי בתהייה.