ישבתי מול המחשב בתסכול, אני לא מאמינה שהגעתי לשלב בחיים שלי שאני צריכה להחליט מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
אף פעם לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, גם כשהייתי ילדה, או שהכל עניין אותי או שהכל שעמם אותי. אף פעם לא היה משהו שקרץ לי יותר מהכל.
הפלאפון שלי מצלצל, אני מזיזה את הלפטופ שלי מברכיי ומרימה את הנייד שלי.
׳דין׳
״הלו״ אני מכחכחת בגרוני בשביל להסוות את ההתרגשות שבקול שלי.
״מה קורה?״ קולו הצרוד שלי דין גורם לי לעצום את עיניי באנחה.
״אני מבין שלא טוב,״ הוא מוסיף לאחר כמה שניות ואני מגחכת.
״מה איתך?״ אני שואלת במהירות ומגלגלת אליו את הכדור, לא מעוניינת לדבר על השטויות שמטרידות אותי.
״יש לי חלון של שעתיים, את פנויה?״ אני די מופתעת אבל כבר רגילה לישירות ולפשטות שדין עושה דברים, וכרגיל זה ממיס אותי.
״כן.״ אני אומרת גם כן בקלילות, נבוכה יותר ביחס לדין וכשהוא מבין את זה הוא מגחך משועשע.
״אוקיי, אני אהיה אצלך בקרוב.״ אני מהמהמת לחיוב וכבר נמצאת מול ארון הבגדים שלי.
אני שולפת מכופתרת פשוטה מבד נעים ומכנסי ג׳ינס נוחים.
אני לא יודעת מה המטרה של הקשר ביני לבין דין, מה אני רוצה ממנו, מה הוא רוצה ממני ובעיקר מה אני רוצה מעצמי.
הוא לא ניסה לנשק אותי וגם לא יצר איתי איזשהו מגע אינטימי מיוחד, אבל מצד שני המבטים ביננו מרגישים לי אחרת.
זה מרגיש כאילו יש פיל בחדר, אי אפשר להתנהג כאילו אנחנו חברים טובים.
אני יודעת שעכשיו כיף לי איתו, אני נהנת לדבר איתי ולבלות איתו, מלחיצה אותי המחשבה של לצאת שוב למקום ציבורי אבל אני גם לא יכולה להתחבא בבית.
דין מצלצל אליי וזה מספיק לי בשביל שאני אדע לצאת החוצה.
אני מזהה את הרכב של דין ומתקדמת אליו במהירות, אני מרגישה את המבט של דין עליי מהרגע שאני נכנסת לרכב ועד שאני מתמקמת וחוגרת את עצמי.
דין לא מסיט את מבטו ממני, ידו מונחת מאחורי משענת הראש שלי ולא נראה שהוא מתכוון להתחיל בנסיעה, אני מביטה בו חזרה במטרה להאיץ בו אך הוא לא זז.
״אנחנו עומדים להישאר כאן? כי-״ אני לא מספיקה להשלים אל האמירה העוקצנית שלי והיה של דין הממוקמת מאחורי משענת הראש שלי עוברת אל שיערי, הוא מעביר קבוצת שיער אל מאחורי האוזן שלי ואני משתתקת.
״את יפה.״
אני נאנחת בשקט, מרגישה את לחיי מתחממות ומסיטה את מבטי אל הכביש.
