את הדמעות שספגה הכרית שלי באותו הלילה רק היא תוכל לספר.
הפתטיות שחשתי בלהתאבל על אדם שלא מת גרמה לדמעות לגבור ולרגשי הנחיתות להתעצם.
אני זוכרת שאמרתי ליובל פעם;
״אני פשוט באמת לא חושבת שיש לי את היכולת הזאת.״ אני אומרת בלחש.
״איזה יכולת?״ היא שואלת לא מבינה, אני נושפת בתסכול ומרימה אל מבטה המודאגת של יובל את מבוי העצוב.
״לאהוב ככה.״
טוב אז כנראה שטעיתי בענק, אהבה היא כל כך חסרת משמעות בהשוואה לרגשות שלי כלפיי דין.
אני מרגישה שאני לא יודעת איך להרים את עצמי, איך נתתי לעצמי ליפול לזה ככה? איך נתתי לעצמי לתלות את כל האושר שלי בו?
אני נעמדת על רגליי ופותחת את הארון שלי, כל החפצים הבודדים שדין השאיר אצלי נזרקים לתוך שקית קרטון ואחריהם גם מברשת השיניים והבושם הנעים שלו.
אני זורקת אותו כל כך מהר, כאילו מפחדת שחלילה אריח את הריח האלוהי שלו יגרום לי לכאוב יותר ממה שאני כואבת עכשיו.
לרגע אני גם שוקלת לזרוק פנימה את גלידת השוקולד שלו, שקק הוא אוהב. אני כל כך שונאת גלידת שוקולד.
כל כך שונא לא אותו.
*
לאחר לילה חסר שינה, השלמת שעות שינה בצהריים ושיחת ניחומים בוידאו כי יובל וניק ביום כיף ובר שומרת על אח שלה, אני חונה את הרכב שלי מחוץ לביתו החדש של דין.
זה מוזר, מוזר טוב.
אני מניחה שהיה לי הרבה יותר קשה לעשות את זה אם זה היה בבית הישן שלו. יש לנו משם יותר מדי זכרונות, כאן בקושי הספקתי להתנחל, רק העברתי את כל החפצים שלי מהבית הישן לחדש.
אני כמעט ושכחתי את הקומה, אך כשאני מבחינה בשמו של דין על שלט הכניסה שתלוי על הדלת אני לא מבינה איך אפשר לשכוח?
אני מחייכת לשטיח הכניסה הקטן שאני הכרחתי אותו לקנות בשביל לתת הרגשה נעימה יותר כשנכנסים הביתה.
אני חזקה, אני יכולה לעשות את זה.
אני מצלצלת בפעמון והצמרמורת שעוברת בי כשאני יודעת שדין מודע שזו אני, כי אני היחידה שמשתמשת בפעמון ולא פשוט דופקת, גורמת לרגליי לרעוד.
אני מסובבת את השקית הגדולה שבידי שמתחילה להיות כבר כבדה, כפות ידי מזיעות ואני מנגבת את ידי הפנויה על חולצתי.
השקעתי מחשבה גם במה שלבשתי, כינסתי את קבינט בר-יובל-אמא בשביל להתייעץ מה ללבוש.
בסוף נבחר פוטר שחור וגדול וגינס סקיני קרוע.
