הטלפון שלי מצלצל, אני הופכת אותו ונאנחת בתסכול כשאני רואה את שמו של דין על המסך, שוב.
זאת כבר הפעם השלישית שהוא מתקשר אליי היום והשעה רק שש בערב.
אתמול אחרי שדין החזיר אותי הביתה הבטחתי להחזיר לו תשובה לגביי ההשקה הערב.
במקום זה, דאגתי להחליף משמרות ולהשתבץ במשמרת ערב.
יכולתי גם לשקר לו ולהגיד שאני במשמרת ערב מבלי להיות, אבל אני מניחה שהמצפון שלי העדיף שהשקר הזה לא יהיה מוחלט, שקר לבן.
לא הייתי מסוגלת להיפגש עם דין ובטח לא להגיע איתו להשקה, הרגשתי כל כך מתוסבכת. אני לא יודעת מה אני רוצה, אני נהנת לבלות עם דין ואתמול גיליתי שאני עוד יותר נהנת כשהוא מנשק אותי.
אני יודעת שאי אפשר להתעלם מהמתח המיני הדפוק שיש ביננו מהרגע שנפגשנו, כמו שגם אי אפשר להתגבר על זה או לחזור לאחור ולשכוח מהנשיקה, ולמען האמת אני גם לא רוצה.
אבל אז אני נזכרת שאני פשוט לא רוצה זוגיות, לא רוצה בן זוג, אין לי זמן או מוטיבציה להקדיש למישהו מעצמי.
אספתי את השיער שלי חזרה בקליפס השחור שלי כשהשתחרר קצת לחץ מהקופה, לא יודעת מה חשבתי לעצמי להיכנס למשמרת בחמישי בערב, אני תמיד מתחמקת מזה כי זה כל כך עמוס.
נועה, הבחורה שעבדתי איתה הערב, הייתה עסוקה בלנקות את הגלידה שאחד הילדים הפיל לפני עשר דקות. היא עושה את זה כי אני עשיתי את זה לפני שעה כשילד אחר שפך את כל המילקשייק שלו על הריצפה.
הדלת של בית הקפה נפתחה ואני הרמתי את מבטי אליה בזמן שניגשתי אל דלפק ההזמנות.
העיניים שלי נפערו בבהלה ולרגע עצרתי במקומי, קפואה ומבוהלת.
דין נדד עם מבטו בחלל בית הקפה עד שמבטו נח עליי, חיוך קטן ומרוצה שיחק על שפתיו והוא התקדם לכיווני.
הסטתי את מבטי אל נועה, שנראתה עדיין עסוקה והבנתי שאני אהיה חייבת לגשת אליו.
ניגבתי את כפות ידיי המזיעות על הסינר שלי והתעשתתי על עצמי במהירות.
מזל שהחלפתי משמרות.
נעמדתי מול הקופה וגררתי את אחד התפריטים שעל הדלפק מולו, הוא הרים את התפריט באדישות ועיין בו ברצינות ואז הניח אותו חזרה על הדלפק.
״אני אשמח ל-רונה אחת שתפסיק להתחמק ממני.״ הוא אמר והרים את מבטו אליי, נשכתי את שפתי התחתונה ״סליחה, אין לנו את זה. תסתכל שוב.״ אני מחזירה גם כן באדישות.
״ומה בקשר לרונה שעונה לי לטלפון?״ שאל כשמבטו הרציני לא סר מפניי, הבטתי לכל מקום חוץ מעליו, המבט שלו שרף אותי ובכל פעם שחשבתי על העיניים שלו עליי הרגשתי איך אני מתרככת ונשאבת לזה מחדש.
