הלכנו בין האולמות השונים בזמן שידו האחת של דין דוחפת את העגלה ואילו השנייה תחובה בכיס מכנסיו.
השחלתי את ידי סביב הזרוע שלו בטבעיות ונראה היה שגם דין הרגיש כך, ״בוא נלך לקומה של הפיצ׳יפקעס וכל השטויות האלה.״ אמרתי בהתרגשות, אני כל כך אוהבת לבוא לאיקאה.
״מה את אומרת שלפני כן נמצא לי מיטה?״ הוא שואל משועשע ואני נוחרת בבוז ״זה לא שאין לך איפה לישון.״ אני פולטת בעלבון ומושכת בכתפיי.
דין נעצר מול מיטה פשוטה, הוא לוקח צעד קדימה ומביט בה בסקרנות ואני נעצרת גם כן. ״דין זה פושטי, בוא נקנה לך מיטה טובה.״ אני נועצת את סנטרי בכתף שלו שמופנית אליי.
״זאת רק המסגרת וזה מספיק לי, העיקר זה המזרון לא?״ הוא מסתובב להביט בי בשאלה, אני מושכת בכתפיי. למען האמת, אני ממש לא מבינה בזה, אבל אני מניחה שהמזרון באמת חשוב.
״היא גם מתאימה לי מבחינת מידות.״ דין אומר בקלילות ונראה שכבר החליט, ״אתה רוצה לראות בעוד מקומות? אולי רק דגמים אחרים?״ אני שואלת בספקנות, דין מניח את כף ידו הגדולה על העורף שלי, הוא רוכן לכיוויני ומצמיד את שפתיו אל שלי בנשיקה עדינה.
אני פוקחת את עיניי באיטיות, מוקסמת לחלוטין משפתיו החמימות שלו על שלי.
״אני מבין שאת רוצה לישון איתי גם הלילה, אבל את מוזמנת לישון אצלי במיטה החדשה שלי עדיין.״ הוא ממלמל בהתגרות, הוא מבזיק לעברי חיוך שובבי ואני מגלגלת את עיניי בתגובה, איך הוא יודע להרוס רגעים יפים.
״לך תזדיין.״ אני דוחפת אותו מהחזה שלו וממשיכה ללכת לכיוון המטרה לשמה באתי - קומת הפיציפקעס.
״אולי תספר לי קצת על הילדות שלך?״ אני שואלת בטבעיות ומעבירה את אצבעותיי בריכוז על עציצי הפלסטיק בניסיון לחפש אחד קטן שיתאים לשידת הלילה שלי.
״מאיפה זה בא?״ דין מכווץ את גבותיו בבלבול ומשתרך אחריי.
״סתם, נזכרתי בתמונות שלך מהאלבום.״ אני ממלמלת ומחליקה את שיערי בין אצבעותיי.
״מה את רוצה לדעת?״ הוא שואל ביובש, לא שש לדבר על הנושא, אני מהמהמת לרגע.
״איך הייתה הילדות שלך?״ אני שואלת בהתרגשות, דין בוהה לרגע באוויר ואז ממצמץ מספר פעמים.
״רגילה, גדלתי ברחובות. לאמא שלי קוראים דר ולאבא שלי קוראים טל.״ הוא מספר ״יש לי אחות גדולה, תמר. היא לא גרה בארץ, ועוד אח קטן שכבר פגשת.״ הוא מגרד בעורפו נבוך ואני מגחכת בשקט.
