אני מנסה לפענח את הסיטואציה, אני ממסה להבין אם דין פגוע ממני ועד כמה. ברור לי שזה שאני נרתעת ממנו גורם לו להתערער לגמרי, אני תוהה אם הוא מבין שזה בגלל שאני דבקה בגרסה שלו שאין ביננו דבר.
המונית מורידה אותי ואת דין בבית שלי, כפי שקבענו, לרגע הייתה בי התהיה אם הוא מתכוון להמשיך אל הבית שלו, אבל כשירד יחד איתי מהמונית נשמתי לרווחה.
אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם אכזבה כזו שהוא לא היה נשאר אצלי, שהיינו משאירים את הפצע הזה פתוח ומדמם.
אנחנו נכנסים אל היחידה שלי בשתיקה, דין טורק אחריו את הדלת ואני משילה ממני את הנעליים, תיק הצד והמעיל עור שלי עד שאני מגיעה אל חדר השינה שלי.
אני מיד מדליקה את המזגן על הטמפרטורה הנמוכה ביותר, כפי שדין אוהב. אני אוספת את שיערי בקליפס אקראי שאני מוצאת על שידת האיפור שלי.
״אני נכנסת לשטוף את עצמי,״ אני מודיעה לו רגע לפני שאני נכנסת אל המקלחת, דין רק מהנהן בשתיקה.
אני לא יודעת אם זה באמת הרצון להתקלח או הרצון למרוח את הזמן ולחשוב קצת לפני שאני נכנסת לשיחה צפופה עם דין, שיחה שאני לא בהכרח יודעת מה יש לי להגיד ועם איזה מסקנות אנחנו צריכים לצאת ממנה.
בחיים לא ראיתי את דין ככה, אפטי. הוא לגמרי מביט בי במבט ריקני כזה, בקושי מגיב למה שאני אומרת.
אני יוצאת מהמקלחת ולובשת מכנס טרנינג דק וחולצת טי שרט גזורה, קצת קריר בחוץ אבל אני מעדיפה לקוות שדין יחמם אותי, אף על פי שמרגע לרגע הרעיון הזה נראה הולך ומתרחק.
כשיצאתי מהמקלחת ולא מצאתי את דין במיטה ידעתי ישר היכן הוא.
דין מצא את המרפסת הקטנה שלי כמקום האהוב עליו בדירה שלי, הוא טען שהשקט בה גורם לו לנחת.
אני מוצאת את דין יושב על הספה הישנה במרפסת ומעשן אל הסיגריה השנייה שלו להיום, הוא נראה כל כך מרוכז ועם זאת כל כך מוטרד ומהורהר.
כשאני מסתכלת על דין ככה אני מצליחה למצוא מקום של שקט ושפויות, דין יכל לבחור ללכת הביתה, לקחת קשה את מה שקרה הערב, לגרום לי להיפגע ממנו ולהעמיד במבחן את הקשר שלנו.
ברגע זה אני מבינה שדין הוא לא סתם, הקשר שלנו הוא לא סתם, אנחנו לא סתם.
דין לא רואה בנו משהו זמני, משהו בוסרי. הוא לא נותן לכל בור להפוך לקבר עבורנו.
אני מתהלכת באיטיות, דין מבחין בי ועוקב אחר כל צעד שלי במבטו, אני מתיישבת על באכיו של דין בהססנות וכורכת את ידי שקרובה אל גופו סביב צווארו.
