שיחקתי בשרשרת הפנינים שנחה על צווארי, משהו שנהגתי לעשות בכל פעם כשהרגשתי מתוסכלת או לחוצה.
אמא שלי קנתה לי אותה לפני שהתגייסתי, היא הייתה יפיפייה. רציתי אחת המון זמן והיא הייתה כל כך עדינה, שלפעמים פחדתי שפשוט תקרע ותיפול לי מהצוואר.
הבנתי שאם אני רוצה להתחיל ללמוד כדאי להתחיל ממשהו - קורות חיים.
אני מהמרת, לא בטוחה שזה מה שאני רוצה, אבל לחוצה לעשות כבר משהו, להתקדם. אני חייבת להתחיל מאיפשהו, מקסימום אתחרט ואקח צעד אחורה.
אחי הגדול עבר על קורות החיים שמלאתי ותיקן איפה שהרגיש, נתתי גם לשני ההורים שלי לעבור עליהם ואחרי שכל השכונה הספיקה לשמוע ולקרוא שלחתי אותם סוף סוף.
נאנחתי סוגרת את הלפטופ שלי על המיטה ומתקדמת אל המטבחון שלי, נהייתי רעבה, עבדתי בוקר ולא הספקתי להכניס משהו לפה מרוב שמיהרתי לסיים עם הסיוט הזה.
בזמן שחיממתי את החמאה על המחבת נזכרתי שהנייד שלי לא לידי, הלכתי במהירות אל חדר השינה שלי וראיתי שיש לי הודעה חדשה.
דין
׳רעבה?׳
צחקקתי בשקט, גוועתי ברעב ולאכול צהריים ביחד היה נשמע כמו משהו מפתה.
רונה
׳מאוד׳
דין
׳עשר דקות אצלך׳
רונה
׳תכתוב לי כשאתה בחוץ׳
מיהרתי לזנוח את החמאה שעל המחבת עבור ביצת העין שתכננתי להכין לי, אני בטוחה שלדין יש רעיונות מפתים הרבה יותר.
לאחר כמה דקות דין סימס לי שהוא בחוץ ואני מיהרתי לצאת ולנעול אחריי, מבלי לשאול, לתהות או לברר לאן בדיוק דין לוקח אותי.
המחשבה שאני מרגישה כל כך בנוח והולכת איתו בכזאת קלות גרמה לי לרגשות מעורבים, אהבתי להרגיש ספונטנית וקלילה, נהנתי איתו ככה או ככה וידעתי שיהיה כיף לא משנה לאן נלך.
אבל אני לא יכולה להתעלם מהנורות האדומות שמאיצות בי להתרחק, שאני נקלעת שוב לסיטואציה שלא אדע איך לצאת ממנה.
כשהבחנתי ברכבו של דין יכולתי לשמוע שהוא מדבר בטלפון, הוא חייך אליי ברגע שפתחתי את הדלת ואני חייכתי אליו חזרה בשקט בשביל להפריע לשיחה.
המחשבות שלי המשיכו להעמיס עליי ולגרום לי לנוע באי נוחות על כסאי, דין כנראה שם לב ופתאום הוא שלח את ידו ואחז בירך שלי, גורם לכל המחשבות שלי להתפוגג ולגל חום לשטוף אותי.
זה כאילו שכל המחשבות הטורדניות נעלמו ממני וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו כרגע זאת היד של דין.
