ישבתי על הריצפה בחדר השינה של דין ודפדפתי בעיון בתמונות שנחו באלבום ההרוס שהיה בידי.
מזג האוויר בחוץ סגרירי, בכל זאת אנחנו כבר עמוק בחודש דצמבר.
נירוונה התנגנו ברקע ואל על פי שהיה לי קר על ריצפת החדר, לא הצלחתי לנתק את הישבן שלי או את המבט שלי מהאלבום.
מה שמזכיר לי, אני צריכה לבקש מדין לעזור לי להוריד את כל בגדיי החורף שלי ובמקום להכניס לארון העליון את בגדי הקיץ.
אני יכולה לבקש זאת מאמא שלי שמטפסת במיומנות על הסולם כמו שאני עושה בכל חורף, אך זאת הייתה נראת לי הזדמנות להתפנק קצת.
״רונה, באת בשביל לבהות בתמונות?״ דין היה נשמע חסר סבלנות, הרמתי את מבטי אליו וחייכתי אליו בילדותיות.
דין נאנח ומתח את צווארו בצורה שהייתה נראת לי סקסית למדי, נראה שהארגז הגדול שסוחב בידיו מתחיל להקשות עליו.
״לאן נעלם החיוך השובה הזה?״ אני שואלת מוקסמת ונושכת את שפתיי בהתרגשות בעודי מביטה בתמונת ילדות של דין בעודו מחייך חיוך שובבי.
שמעתי את דין שוב נאנח בחוסר סבלנות ועוזב את החדר שלו שמתחיל להתרוקן אט אט.
דין עובר דירה, הוא עוזב את הבית הגדול על מנת לעבור לדירה לא פחות יוקרתית בבניין שקרוב יותר למרכז העיר.
לדין לא היה ממש אכפת, הבנתי שזאת החלטה שקבע עבורו הסוכן שלו, ולדין לא היה מה לומר כמובן חוץ מלמשוך בכתפיו ולהזמין אותי לסייע לו באריזת הארגזים.
דין חזר לחדר, לא טרחתי להרים את מבטי אליו ולפגוש במבטו שמאיץ בי לקום כבר מהריצפה ולקיים את המטרה לשמה הגעתי הנה.
האלבום נחטף מידי, אני פוערת את פי בתדהמה ומרימה את מבטי אל דין שאוחז בו עכשיו בגסות, ״את כמו ילדה קטנה.״ הוא נוזף בי, אני מגלגלת את עיניי ונשענת על מרפקיי לאחור.
״לא קר לך? קפוא כאן.״ אני בוחנת את גופו של דין שמתנוסס מעליי, לבוש בסך הכל במכנסי טרנינג וחולצת טי שרט דקיקה.
״למה את לא מדליקה מזגן?״ הוא רוטן ומחפש ככל הנראה את השלט, אני שותקת ומטה את ראשי מעט הצידה בשעמום.
״בחייאת רונה, לפחות אל תעשי כאן בלאגן.״ הוא פולט כשהוא מוצא את השלט לבסוף מתחת לערימת הבגדים שמפוזרת על המיטה שלו.
״תרגע אמסטף.״ אני יורה לכיוונו, אני מתרוממת על הרגליים שלי ומנערת לכלוכים שנדבקו לישבן שלי, ״זה יותר מדי בגדים, אתה לובש את כולם בכלל?״ אני שואלת בחוסר אמון כשאני מביטה בכל הבגדים שנשלפו מהארון של דין לפני שפורק והועמס כבר לדירה החדשה.
״את לובשת את כל הבגדים בארון שלך?״ דין שואל ונעמד לצידי מול הערמה, אני מפנה אליו את מבטי ומרימה לכיווני גבה, ארשת הפנים הקשוחה שלו לא משתחררת.
