למרות הקושי הרב דין העביר את הלילה שלו בביתו.
הוא הלך ממני כשהעייפות נחתה על שנינו ונפרד ממני בנשיקה חטופה לפני שיצא מהיחידה שלי ונעל באמצעות המפתח הנוסף שהשארתי לו.
הקדמתי את היום בשביל להתרכז בלימודים בזמן הפנוי שלי מאחר ודין מהבוקר בהקלטות ומאוחר יותר יש לו פגישה עם הסוכן שלו.
אפילו הספקתי ללכת אל הרופאה ולהנפיק גלולות, באתי עם אמא שלי כמו נערה בת 16.
ניסיתי לחשוב על ההערה שזרק לי דין די מזמן, על זה שהגיע הזמן שיכיר את ההורים שלי.
הרגשתי שזה כבר היה אמור להעשות, העובדה שכל מה שיודעים עליו זה שנפרד ממני ושבר לי את הלב גורמת לי לחשוש מכך שישנאו אותו.
חוץ מזה שהוא ישן ביחידת הדיור שלי חצי מהשבוע, ובחצי השני הוא חוטף את הבת שלהם לדירה שלו.
אני מחייכת באושר פתאומי כמו נערה בת 16 כשהוא מתקשר אליי בדיוק שאני חושבת עליו.
הוא רק סימס לי כשהוא קם על התוכניות שלו היום ומאז לא יצא לנו לדבר.
״היי,״ אני אומרת בהתרגשות ומיד נשכבת על המיטה בחדרי כמו נערה מתבגרת, מספיק לימודים להיום.
״מה פשר השמחה?״ הוא שואל ממזריות ואני יכולה רק לדמיין את החיוך המשועשע שהוא מותח את שפתיו.
״למה לא?״ אני משיבה בשאלה ושומעת אותו מגחך בשקט מהצד השני של הקו.
״אני מרגיש קצת מיותר.״ הוא מתוודה ואני נוחרת בבוז.
״זה אתה שהיית עסוק כל היום״ אני מזכירה לו ומשרברבת את שפתי התחתונה.
״חיכיתי לאיזה תמונה שלך באמצע היום.״ הוא אמר גורם לי לנשוך את שפתי התחתונה בהתרגשות.
״מה תעשה עם תמונה שלי?״ אני שואלת ומשפילה את מבטי אל השמיכה שמתחתיי.
״אחייך אליה כמו טיפש.״ הוא משיב ואני צוחקת בקול.
״אתה קלישאתי,״ אני מנענעת את ראשי בניסיון לטשטש את המבוכה הגדולה שאני חשה כעת.
״ואת עושה לי טוב על הלב.״ הוא מחזיר לי בקול עמוק, אני שותקת לרגע ואז נאנחת בשקט.
בכל פעם שדין פונה אליי בטון הזה אני מרגישה כאילט המילים יוצאות ישר מהלב שלו ופוגעות בול בשלי.
״כבר סלחתי לך, למה אתה ממשיך להתחנף?״ אני תוהה והוא צוחק בקול מהצד השני.
