״רק אל תשכחי, הגבול בין שנאה לאהבה דק.״
״במקרה שלנו, הגבול הוא עבה ביותר.״
״עוד נראה לגבי זה איזבלה... ואל תשכחי, זה שהגבול עבה לא אומר שאי אפשר לחצות אותו. האמת שזה רק מאתגר אותי, ואני אוהב אתגרים.״
הוא קורץ לי, ויוצא מהחדר.
משאיר אותי מבולבלת ע...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אכלתי בחוסר רצון את ארוחת הבוקר שלי, מביטה בשעה על מנת לוודא שאני לא מאחרת למנואל מת׳יו הארור.
אני שונאת אותו, אני שמחה שאני זו שאזכה לגרום לו לשלם על מעשיו. יש לי צילומים איתו היום, אני מקווה שזה לא יהיה עד כדי כך נוראי. ״בוקר טוב בלה.״ סופיה מחייכת אליי ואני משיבה לה בחיוך.
אך החיוך נמחק ממני ברגע שאני מבחינה באדריאן נכנס ללא חולצה לאזור הסלון כשכל השיער שלו מבולגן. מה לעזאזל הוא כבר עשה? למה השיער שלו נראה ככה?
״אדריאן? הכל בסדר?״ סופיה שאלה בדאגה. ״כן, מתפוצץ לי הראש.״ הוא מלמל כשמשך את קופסת הכדורים נגד הכאבי ראש אליו.
אני פוערת את עיניי כשבחורה יוצאת מחדר השינה שלו, עם שום דבר חוץ מהחולצה של אדריאן ותחתונים. סופיה שולחת לי מבט מסמנת לי עם עיניה שהיא מזועזעת בדיוק כמוני. היא מחבקת את אדריאן שנראה די מבולבל.
הם מדברים בצרפתית, אוף. אני מפספסת את כל הדרמה! סופיה פוערת את עיניה ונראית בהלם. ״מה קורה כאן?״ מיהרתי לשאול את סופיה. ״הם חלקו לילה יחדיו, אדריאן לא זוכר אותה והיא עצבנית מכיוון ש-״
היא נקטעה על ידי צליל של נוזל שנשפך. מיהרתי למטבח, אם אדריאן פגע באישה הזאת אני אהרוג אותו בידיי. אך זה לא היה המצב, אדריאן היה ספוג לחלוטין במים. שיערו נטף מים ולא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק.
״אני מבקשת ממך שתלכי מכאן.״ סופיה מבקשת בנימוס, אך היא לא מבינה שזה לא עובד עם מטומטמות כמוהה. ״למה שאעשה זאת? מי את בכלל?״ היא עונה לסופיה בזלזול ואני מיד מרגישה את הכעס מכה בי.
״תעופי מכאן לפני שאגרור אותך החוצה עם הקוקו שלך.״ חשקתי מבין שיניי בכעס. ״טוב, מדברת הזיון מהצד.״ היא מיד מיהרה להגיב לי. ״זה מעניין כשאת אומרת את זה בזמן שאת שכבת איתו אתמול בלילה והוא אפילו לא זוכר את שמך.״
״תעופי מכאן ג׳ולי.״ אדריאן אמר ברעל. היא מסתערת החוצה ורגע לפני שהיא טורקת את הדלת היא דואגת לזרוק עוד משפט לאוויר. ״זה ג׳וזפין לא פאקינג ג׳ולי!״ כמה פתטית אפשר להיות?
״בזבוז של חולצה.״ אדריאן ממלמל לעצמו, ממש חבל. כאילו אין לו עוד אלף כאלה. ״איזבלה.״ אדריאן לפתע אמר. ״מה אתה רוצה?״
״כבר ציינתי שאת מחפשת צרות?״ הוא פשוט אוהב להתגרות בי. להביט בי עם החיוך המעצבן שלו. ״והבאת מישהי להזדיין איתה ואפילו לא זכרת את שמה. אתה זה שמחפש צרות כרגע, אגב, הקול שלה גם היה ממש מעצבן.״
״הו. תזהרי איזבלה, אני עוד עלול לחשוב שאת מקנאה.״ הוא יוצא מאיזור הסלון ומשאיר אותי לבד עם מחשבותיי.
מקנאה?
בחלומות הארורים שלו אולי, בעצם, גם שם לא הייתי מקנאה לעולם. אין לי דרך להסביר כמה אני מתעבת כל דבר שאדריאן לאבין עושה. בין אם זה החיוך המעצבן שלו, או הצורה שבה הוא מדבר.
הצורה שבה הוא מתלבש, הצורה שבה הוא הולך. הכל. כל דבר שהוא עושה מעורר בי כעס, אני לא יכולה לסבול אותו. אני ממש מותחת את הגבולות של עצמי כל יום עם השהות שלי כאן, וזה קשה.
זה ממש לא כיף לזעם שבי לראות את הפרצוף המעצבן של אדריאן בכל פאקינג בוקר צוהריים וערב. אין לי מנוחה ממנו לרגע אחד בודד, ואלוהים, אני חושבת שזה יותר קשה לי מהמשימה עצמה שקיבלתי ממתאו.
