״רק אל תשכחי, הגבול בין שנאה לאהבה דק.״
״במקרה שלנו, הגבול הוא עבה ביותר.״
״עוד נראה לגבי זה איזבלה... ואל תשכחי, זה שהגבול עבה לא אומר שאי אפשר לחצות אותו. האמת שזה רק מאתגר אותי, ואני אוהב אתגרים.״
הוא קורץ לי, ויוצא מהחדר.
משאיר אותי מבולבלת ע...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הדרך שבה היא רקדה שם, אלוהים.
הצורה שבה הגוף שלה זז, איך שהיא שלטה על גופה, זה היה מטורף. היא לא רואה בעיניים, היא לא שמה קצוץ על אף אחד. אך עכשיו היא רדומה כמו תינוקת, ואני מניח אותה במיטתה.
״אדריאן, אל תלך בבקשה.״ היא אוחזת בידי בעודה עוד חצי רדומה, אך מסרבת לשחרר. ״את שיכורה. מחר בבוקר כשתקומי את תרצי להרוג אותי אם אשאר.״ היא מנידה בראשה. ״אני לא רוצה להיות לבד, תישאר איתי.״
איזבלה הופכת את חיי לקשים יותר ויותר בכל רגע ארור שעובר. ״לא אכפת לי מהרצונות שלך, תשחררי לי את היד איזבלה.״ נשימתה מתחילה לרעוד, היא בוכה? מה לעזאזל אני אמור לעשות?
לפני שאני בכלל מספיק לחשוב, היא כולאת אותי בזרועותיה. פאק. למה היא מחבקת אותי? אני מוכרח להדוף אותה כמה שיותר מהר, אך היא שיכורה מאוד.
היא לא תזכור מחר שום דבר בבוקר, בכל מקרה. ״אני לא רוצה לחגוג יום הולדת אני זקנה!״ היא מתייפחת אל תוך אוזני, היא בהחלט שיכורה. ״בת כמה את?״
״24. אני לא אוהבת להיות בת 24.״ היא ממלמלת ואני לא יכול שלא לצחקק. ״אני יותר גדול ממך, תתעודדי.״ היא מביטה בי בפרצוף מעוצבן כמו של ילדה קטנה שלקחו לה את הצעצוע האהוב עליה. ״אתה לא! אתה קטן כמו הזין שלך.״
אפילו כשהיא שיכורה היא עוקצנית. ביום אחר כמובן שהייתי עוקץ אותה על השטויות שהיא אומרת, אך היא כל כך שפוכה שאם אעשה זאת עכשיו היא תחשוב שאני רציני.
״פשוט תלכי לישון איזבלה, אני לא מתכוון לנהל איתך את השיח הזה כשאת לא חושבת בצלילות.״ אך זה לא עזר. היא משכה בחולצתי והתעקשה שאשכב לידה. ״אני לא רוצה לישון לבד!״
נאנחתי כשנשכבתי לידה, אשכב לידה למעט זמן עד שתרדם ואלך. ״אני תמיד מנצחת.״ היא ממלמלת רגע לפני שנרדמת שוב.
למה אני תמיד נכנע לה?
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הראש שלי דופק.
אני לא מצליחה לחשוב אפילו על מה קרה אתמול, אני לא זוכרת דבר. אני קמה לאט ובזהירות מהמיטה, מתחילה לעשות את סידורי הבוקר שלי אך ריח מוכר מאוד לא מפסיק להגיע לאפי. הריח של אדריאן.
הרגשתי כל-כך כעוסה אתמול במועדון כשראיתי אותו שם, לא אשכח את זה. אך אני לא מבינה, למה הריח שלו כאן?
אני מביטה במראה, פתק מודבק עליה.
את בוודאי לא זוכרת דבר מאתמול, אסביר כשאחזור. אדריאן.
איך אפשר לזכור משהו עם כל הכמות ששתיתי? ירדתי אל המטבח, חיפשתי את ארון התרופות, אוי לא. הוא גבוה מאוד. גררתי אחד מהכיסאות על מנת לטפס מכדי להגיע לתרופות,הושטתי את ידי, מנסה נואשות להגיע אל הכדורים נגד כאב ראש.
הכיסא מחליק, אני משתנקת בבהלה וכבר עוצמת עיניים בחוזקה, מוכנה לנפילה הכואבת. אך היא לא מגיעה. ״איזבלה. את מוכרחה להיות יותר זהירה.״ זרועות אוחזות בי בחוזקה, אדריאן.
אני ממהרת להשתחרר מאחיזתו כשאלפי שאלות עולות במוחי. ״מה קרה אתמול בלילה?״ מיהרתי לשאול. ״יותר מדי, מאיפה להתחיל? את לא מפסיקה לחפש צרות.״ גלגלתי את עיניי. ״אני לא מחפשת צרות, צרות מוצאות אותי.״
״בסך הכל הגיוני נסיכה.״ לא שוב, הכינוי הארור הזה שאני שונאת לשמוע אותו. ״פשוט תספר לי מה היה אתמול במקום להרגיז אותי.״ חשקתי מבין שיניי ברוגז והוא היה נראה משועשע. ״קודם כל, רקדת על שולחנות. לאחר מכן, זרמת עם גבר אקראי ואם לא הייתי שם מכדי לעצור את זה כנראה שהיו לך מגוון מחלות מין עכשיו. כשהגענו לאחוזה התחלת לבכות שאת זקנה ולאחר מכן התחננת שאשן איתך.״
ניסיתי לעכל את כל המידע שהגיע אליי עכשיו. ״אני מאוד מקווה שלא ישנת איתי.״ מיהרתי להגיד, אך החדר שלי מלא בריח שלו, מה שגורם לי לחשוב אחרת. ״את התחננת לזה, נסיכה.״
הוא יוצא מהמטבח ונעלם כלא היה, משאיר אותי עם אלפי מחשבות שמתרוצצות במוחי.
