״רק אל תשכחי, הגבול בין שנאה לאהבה דק.״
״במקרה שלנו, הגבול הוא עבה ביותר.״
״עוד נראה לגבי זה איזבלה... ואל תשכחי, זה שהגבול עבה לא אומר שאי אפשר לחצות אותו. האמת שזה רק מאתגר אותי, ואני אוהב אתגרים.״
הוא קורץ לי, ויוצא מהחדר.
משאיר אותי מבולבלת ע...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הנשף של המאפיות מתקיים בקרוב, הלכנו לחפש שמלה.
הפעם זה שונה, זה בעייתי.
המאפיה המתחרה תהיה שם, קול יהיה שם, הוא רק בן שנה. אם הם יעשו מהלכים מטופשים זה לא יעבור בשתיקה כשיש שם ילדים. ״מה אתם אומרת על זה?״
סופיה יצאה מתא המדידה. ״זה מושלם.״ קמילה הייתה הראשונה להגיב. ״את מוכרחה לקנות את זה. אם אדריאן יזרוק מילה, אני אטפל בו.״ הבטחתי לה. ״אני לא בטוחה, זה לא חשוף מדי בחזה?״
״ממש לא, זה מהמם.״ מיהרתי להעיף שטויות מראשה. ״אני אלך למדוד עכשיו.״ קמילה ממהרת להכנס אל תוך תא המדידה, וכשהיא יוצאת, כמובן שזה יושב בצורה מושלמת. ״קמילה, הגב של שמלה פתוח. לא יהיה לך קר? כדאי שתקחי ג׳קט.״
"אין צורך, במילא מתאו הולך להוריד את השמלה ממני. אני אחסוך לו עבודה, ולא אקנה ג׳קט.״ אני עומדת להקיא. ״אלוהים אני מתחננת שתשתקי.״ מיד אמרתי והיא פרצה בצחוק. ״אלוהים אדירים.״ סופ מלמלה.
״נו באמת! סופ אח שלך יחליק מסופיה את השמלה שלה יותר מהר ממצמוץ.״ הייתי אומרת שהוא לא, אך הוא בוודאות כן. ״אני אקיא את כל מה שאכלתי בשבוע האחרון אם תמשיכו.״
״בסדר סופ,״ צחקקתי. ״מה אתן חושבות על זה?״ שאלתי כשיצאתי מתא המדידה, השמלה מעט חשופה אך אדריאן יתמודד. אני לא שואלת אף בן של מישהי מה ללבוש או מה לעשות. ״תתני לי לבחון אותה רגע.״
סופיה בוחנת את השמלה בעיניה. ״יש לך כתם בשמלה בלה. מזל ששמתי לב, תקחי מידה אחרת וזה יהיה מושלם.״ היא ואדריאן כל כך דומים, אפילו שמים לב לאותם הדברים. זה מקפיץ אותי אל הפעם שאדריאן אמר לי את זה.
״העיניים נמצאות קצת יותר למעלה אדריאן.״
״לא הסתכלתי על המחשוף איזבלה, יש לך כתם לידו תקחי שמלה אחרת.״ הוא אומר, ואני מסתכלת במראה.
הוא צדק, יש כתם שלא שמתי לב אליו ממש ליד המחשוף.
הם כל כך חדי הבחנה, מי שם לב לדברים האלו? זה כתם כל כך קטן. ״אלך להביא לך שמלה ללא כתם.״ סופיה התנדבה. ״תודה סופיה.״
כשהיא חוזרת, אני בוחנת את השמלה שנית, היא השמלה המושלמת.
*** לאחר יום מתיש של קניות, אני קמילה, וסופיה יושבות בבית קפה. אני מוכרחה לספר להן על ההריון.
למרות שזה כל-כך קשה.
״אני בהריון.״ פלטתי. סופיה יורקת את המים שעוד מלפני רגע פלטה בחזרה אל תוך הכוס, והמזלג של קמילה נשמט מידה. ״מה?!״ אני נשבעת שכל הקניון שמע אותן כרגע.
״כן, אבל לא ממש בהריון.״ נאנחתי כשליטפתי את הבטן שלי, ידעתי שהתינוק עומד ללכת בקרוב וזה כאב לי. ״על מה את מדברת? בגלל הבעיה ברחם?״ סופיה ממהרת לשאול בדאגה.
״כן. הרופא אמר שזה לא תנאים שתינוק יכול לחיות בהם בגלל שהפציעה טרייה.״ המבט שלהן היה מלא ברחמים. ״הרגע שלך להביא ילדים עוד יגיע איזבלה, אני מאמינה בך.״ קמילה לוחצת על ידי בעדינות, מפגינה תמיכה.
״יהיה בסדר, תסמכי עליי.״ סופיה ממהרת לתמוך בי גם מהצד השני. ״כמו שאני מכירה את אחי, וכמו שאני מכירה אותך, אתם זוג לוחמים. אני בטוחה שביום מן הימים יהיה לכם משפחה יפה. גם אם זה יקח מעט זמן.״ מילותיה של סופיה חיממו את ליבי.
אני כל כך אוהבת את הבנות האלה, לפעמים אני מדמיינת איך החיים שלי יראו בלעדיהם, וכלום.
החיים שלי היו ריקים וחסרי משמעות אם לא היה לי אותן, הן האור שבקצה המנהרה בכל פעם שקצת חשוך.
