״רק אל תשכחי, הגבול בין שנאה לאהבה דק.״
״במקרה שלנו, הגבול הוא עבה ביותר.״
״עוד נראה לגבי זה איזבלה... ואל תשכחי, זה שהגבול עבה לא אומר שאי אפשר לחצות אותו. האמת שזה רק מאתגר אותי, ואני אוהב אתגרים.״
הוא קורץ לי, ויוצא מהחדר.
משאיר אותי מבולבלת ע...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
לעזאזל.
עברו יומיים מאז שאיש לא שמע מאיזבלה, אני לא מצליח לאתר אותה. כולם כבר כאן, אני מרגיש שאני מאבד את זה. שאני יורד מהפסים.
יומיים בלי לשמוע את הקול שלה, להריח את הריח המתוק שלה, בלי להרגיש אותה בזרועותיי. אני מאבד כל שפיות שבקושי נותרה לי. ״אם אאבד את אחותי הקטנה בגללך, זה יהיה הסוף שלך.״
מתאו מיד איים. ״זו לא אשמתי, חתיכת זין.״ מיד החזרתי לו, מוכן לריב איתו עד מוות אם אצטרך. ״אל תאשימו את אדריאן בכלום, הוא לא אשם.״ סופיה יצאה להגנתי, היא התחילה לבנות לה ביטחון עצמי, אני גאה בה.
״כמובן שהוא אשם, היה לו תפקיד אחד.״ טיאגו אמר ביובש, לפני שהספקתי להגיב גם לו, סופיה ענתה במקומי. ״הוא לא אשם טיאגו, תפסיק.״
אני מקבל שיחת טלפון, זה שם את כל החלוקות בצד כרגע. מיד הנחתי את הטלפון על השולחן כשהשיחה על רמקול. ״היא קיבלה את העסקה שלנו, תתעודד. הזונה לא תמות אך היא תתחתן עם מוריס.״
הו, הזעם שהתעורר בי לאחר המשפט הזה. ״מי זה פאקינג מוריס?!״ מתאו אמר בזעם לפני שאני הספקתי. ״אה, אתם מכירים אותו בתור מנואל מת׳יו.״ הלב שלי נפל לרצפה לרגע. ״מנואל? מנואל המטרידן המזדיין.״
איזבלה לא מתחתנת עם אף אחד, אין פאקינג מצב. על גופתי המתה. הוא מנתק את השיחה, הזעם שבי לא נרגע. ״אני אהרוג אותם, אני אהרוס אותם.״ מתאו חשק מבין שיניו בכעס.
אני מרגיש כאילו אני היחידי שלגמרי מאבד את השפיות. אני משתגע כל היומיים הללו. היא יכולה להיות ערה עכשיו? או שהיא בכלל ישנה?
או שהיא פאקינג בוכה, או שהיא בכלל בסדר?
לעזאזל, אני לא בסביבה בשביל לראות אותה. זה הורס אותי, לחלוטין.
