״רק אל תשכחי, הגבול בין שנאה לאהבה דק.״
״במקרה שלנו, הגבול הוא עבה ביותר.״
״עוד נראה לגבי זה איזבלה... ואל תשכחי, זה שהגבול עבה לא אומר שאי אפשר לחצות אותו. האמת שזה רק מאתגר אותי, ואני אוהב אתגרים.״
הוא קורץ לי, ויוצא מהחדר.
משאיר אותי מבולבלת ע...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
זה מרגיש נהדר לקום במיטתי לאחר חודשים ארוכים שלא, לאחר חודשים ארוכים שלא הייתי באיטליה.
אך זה פחות מרגיש נהדר עם הכאבי בטן הנוראיים שלי, והחדשות שהגיעו איתם. לא אוכל להביא ילדים. זה יהיה מוגבל? מה לעזאזל מוגבל אומר?
הדלת של החדר שלי נפתחת ואני שומעת צעדים קטנים, אך אף אחד לא בשדה הראייה שלי. אני מזיזה את ראשי לכמה זוויות על מנת להבין מי שם. ״קול?״ הוא כמובן לא עונה לי, הוא קטנטן. אך הוא בהחלט גדל מהפעם האחרונה שראיתי אותו.
״תבוא הנה שובב קטן. התחלת לזחול הא?״ אני מרימה אותו על ברכיי, זה פשוט פסיכי כמה שהוא דומה לאבא שלו, לאחי הגדול. אך יש חלק בפניו שכל-כך מזכיר לי את קמילה, אני חושבת שזה העיניים שלו.
״באבא.״ הוא מלמל כמה שטויות לא מובנות, זה גורם לחיוך קטן לעלות על פניי. המחסום שעל פי נעלם מעט, אך לא לחלוטין. ״לאן הוא נעלם? אני משתגע.״ אני שומעת את קולו של מתאו המחפש לאחר קול.
״הוא כאן מתאו.״ לאחר דקה הדלת של חדרי נפתחה ומתאו משך את קול אל ידיו. ״מתי תפסיק כבר לעשות שטויות?״ קול מחייך חיוך מתוק, כמובן שהוא לא מבין מילה. ״בלה, מרגישה יותר טוב?״
״פיזית, יש שיפור. אבל נפשית? לאחר הבשורה של אתמול, אני לא בטוחה.״ הוא הביט בי במבט מלא רחמים. ״תסמכי עליי כשאני אומר לך שהם ישלמו על זה.״
הטלפון שלי מצלצל, מתאו יוצא מחדרי ואני עונה לשיחה. ״היי איזבלה, אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב. אני בדרך לבקר אותך עם אדריאן, אני מוכרחה לבדוק איך את מרגישה.״ סופיה חברה מדהימה, בהחלט.
״אני בסדר סופיה, אני שמחה שאת באה.״ לא הייתי צריכה לראות אותה מכדי לנחש שהיא מחייכת כרגע. ״אני אתקשר אלייך שאגיע, להתראות בלה.״ החלפנו מילות פרידה וניתקנו את השיחה.
אני לא יכולה שלא לתהות, למה אדריאן בא? זה כל-כך מתיש. אני לא שונאת אותו יותר, אך אני לא מסוגלת לראות אותו. זה מרגיש כמו צביטה בלב, כל פעם. הלב שלי עובר מספיק צביטות כרגע.
אני לא בטוחה אם אני מתגעגעת אליו, או שזה לא העניין. אני לא טובה בלנסח את הרגשות שלי, זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי.
הוא גרם לי להרגיש בחיים, רגשות שלעולם לא הרגשתי, אבל הוא גם הרג את הרגשות האלו. כמו שהוא החייה את הרגשות בי, הוא גרם להם למות.
אני לא בטוחה איך ארגיש כשאראה אותו, אני מניחה שאני מוכרחה לחכות ולראות כיצד ליבי יגיב אליו.
