״רק אל תשכחי, הגבול בין שנאה לאהבה דק.״
״במקרה שלנו, הגבול הוא עבה ביותר.״
״עוד נראה לגבי זה איזבלה... ואל תשכחי, זה שהגבול עבה לא אומר שאי אפשר לחצות אותו. האמת שזה רק מאתגר אותי, ואני אוהב אתגרים.״
הוא קורץ לי, ויוצא מהחדר.
משאיר אותי מבולבלת ע...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
קמתי היום מוקדם, אין לי מושג קלוש מדוע.
החלטתי לשטוף מעט כלים, על מנת לעזור למנקות. ראשי מלא במחשבות, אני סורקת את המטבח המוכר בעיניי, כל-כך הרבה זכרונות עולים בי.
אני זוכרת שכמעט נפלתי מהשולחן הלא יציב, וכשחשבתי שאדריאן שיכור, ועוד הרבה זכרונות מהתקופה שגרתי כאן. תמיד אהבתי את פריז, אין דבר שאני יותר רוצה מאשר לחיות כאן, אך אני לא בטוחה כמה אדריאן ירצה.
אני לא יודעת מה ממש קורה האמת, אני מודעת לכך שכולם יודעים שאני והוא יחדיו. מתאו דאג לאיים על אדריאן קצת, אך אדריאן לא אחד שמאוים מהר.
טיאגו תמיד היה אדיש להכל, אבל לא אדיש לשום דבר כשזה היה קשור אליי. אני תמיד הערכתי את התכונה הזאת בו. האמת, טיאגו לא תמיד היה אדיש. לפחות ממה שמתאו סיפר לי לפחות.
אני הגעתי לעולם הזה ללא אמא. לא הכרתי את אמא שלי. אני לא יודעת איך היא נשמעה, אני לא יודעת איך זה הרגיש לחבק אותה, או איך הריח שלה היה.
אלו מחשבות מוזרות, אני יודעת.
אבל אני תמיד חושבת עליה משום מה. זה כואב לי שלא זכיתי לראות אותה, רק דרך תמונה ארורה, ואנחנו כל-כך דומות זה מפחיד. כשהייתי צעירה מתאו תמיד היה אומר לי שאני מזכירה את אמא, עד שהוא כבר שכח איך אמא נהגה להיות.
אני לא יכולה להאשים או לשפוט אותו. אין להם הרבה זכרונות ממנה. היא הייתה עם מתאו רק עד גיל ארבע, וטיאגו לא זוכר דבר. הוא היה בן שלוש כשהיא נלקחה מחייו.
הוא סיפר לי שהוא זוכר דבר אחד, שהוא התחנן אליה שתביא עוד ילדה. הוא אמר לי בוודאות שהוא ביקש ילדה, הוא טען שהוא רוצה נסיכה קטנה. הוא התחנן לאימי לאחות, הוא היה ילד חכם, כך אבי טען.
אני כן זוכרת איך אבא היה מדבר עליה עם מבט אוהב, ללא הפסקה. הוא נהג להגיד שהיא מעולם לא הייתה אחת שמוותרת בקלות, הוא אמר שהיא הייתה חיה עבור הדרמה, שהיא דאגה למתאו וטיאגו כמו שלא דאגה לאף אחד אחר מעולם. אבא סיפר לי שהיא הריחה כמו שדה ורדים, שהיא תמיד הייתה נראית מתוקתקת ללא פגמים.
אני מתגעגעת אליה מבלי להכיר אותה, אני שמחה שהיא לפחות בחרה את שמי. זה גורם לי לחשוב שאולי איכשהו, היא עדיין איתי. אולי בכל פעם שמישהו זורק את שמי לאוויר, היא יושבת לה על הענן ומצחקקת וחושבת, הו! אני בחרתי את השם הזה.
אבי תמיד סיפר לי שהיא נראת בדיוק כמוני, למרות שעיניה היו חומות, שיערה היה מעט יותר בהיר משלי, אך עדיין, אנחנו חולקות את אותן תווי פנים. אבא שלי תמיד נהג להגיד לי שהוא בטוח במאה אחוז שאני גלגול נשמה של אימי, שאני בעצם היא, ושהיא נולדה מחדש בגופי.
תמיד הייתי שואלת למה, והוא רק היה עונה לי שזה לא הגיוני שאני מתנהגת בדיוק כמוהה ואין חלק בה שנמצא בי. אני אוהבת להאמין שיש חלק באמא שנמצא בי, שמדריך אותי.
אני שוקעת במחשבות שמתרוצצות בראשי ללא הפסקה, ואז זרועות שריריות נכרכות סביבי. ״מאר? הכל בסדר?״ אדריאן מעיר אותי ממחשבותיי. ״כן, עכשיו כן.״
״על מה חשבת?״ נאנחתי. ״לא משהו רציני, על הילדות שלי.״ הוא נשען על השולחן בזמן שהוא מביט בעיניו. ״למה אתה נשען על השולחן כשיש כיסאות?״
״את צודקת.״ אני מסתובבת רק לרגע לסגור את הברז, אך רעש של כיסאות נופלים גורם לי להסתובב בבהלה. ״אדריאן! מה אתה עושה? זה לא מה שהתכוונתי אליו.״ הבטתי בכיסאות שהוא הפיל. הוא כמו עוד ילד.
״נכון. אבל עכשיו אין כיסאות. חוץ מזה, קשה לי לשבת על כיסא, אני זקן הרי נכון?״ צחקקתי. ״קשה לך כבר לשבת על כיסא? רק שלא תבקש ממני להאכיל אותך.״ עיניו התמלאו בתאווה. ״אני יותר מאשמח.״
״אני עוד אחזור לשנוא אותך.״ איימתי איומי סרק, כמובן. ״את לא יכולה לשנוא אותי, את יודעת את זה.״ הוא מושך אותי אל זרועותיו, לאחר רגע של שתיקה הוא פוצה את פיו.
״איזבלה... חשבתי על זה. אולי תעברי לגור כאן? את אוהבת את פריז, את אוהבת אותי. מה את אומרת?״ לוקח לי רגע לעכל את דבריו. הוא מציע לי לעבור לגור איתו, אלוהים.
