My fight {2}

בייסבול-פרק 39

הנשף המזורגג בקרוב,
אני שונא את זה.

אני שונא את הנשף מהמון סיבות, אך הסיבה העיקרית היא, השמלות. הבנות תמיד אוהבות למתוח את הגבולות של כולנו וללבוש את השמלות הכי חשופות שהן מוצאות.

כל שנה מחדש זה אותו הפאקינג סיפור, אני זוכר כל פרט בשמלה השחורה שאיזבלה לבשה בפעם הראשונה הראשונה שראיתי אותה. עוד לפני ששנאתי אותה, עוד מלפני שהתאהבתי בה.

אני נשבע שהיא נראתה כמו נסיכה, היא שונאת מלכותיות אבל היא הנסיכה שלי. ״חזרתי!״ איזבלה נכנסת אל חדר השינה עם המון שקיות, היא מניחה אותן על הרצפה ואני בוחן אותה בדאגה כשכתם דם מתפשט על חולצתה.

״איזבלה.״ אני אומר בדאגה, אך היא לא נראת מודעת למה שקורה. החולצה שלה מוכתמת בדם וזה זולג אל עבר מכנסייה. ״מה?״ היא שואלת בזמן שהיא מעבירה את ידיה בין השקיות, מחפשת משהו, אני מניח.

״הפאקינג בגדים שלך.״ אני מזועזע לחלוטין כשאני עוד מנסה לפענח מה קורה. ״אלוהים אדירים!״ היא צורחת כשהיא מפילה את מבטה למטה. ״זה קרה הרגע! פאק!״ היא מיד נעמדת. ״ששש... אני אקח אותך לבית החולים, תרגעי.״ ניסיתי להרגיע אותי כשהיא נראתה מבועתת.

״אני יודעת מה זה.״ היא אומרת בקול רועד, עוד רגע בוכה. ״מה זה?״ שאלתי מודאג. האם היא נפצעה? ״תבטל את התור להפלה, אין בזה צורך.״ שקט זוועתי התרחש לרגע בין שנינו כשההבנה הכתה גם בי,

היא עברה הפלה טבעית.

״איך את מרגישה?״ הרופא שמכיר אותי היטב כבר שואל, הם טיפלו בי היטב בבית החולים, אך זה לא מונע ממני להרגיש נורא.

״יותר טוב.״ קולי היה שבור. ההפלה הטבעית קרתה הרבה יותר ממה שציפיתי, זכיתי לתענוג של להיות בהריון לבקושי יומיים. אני לא באמת יודעת מתי נכנסתי להריון, אני רק יודעת מתי גיליתי על זה.

״יהיה בסדר, ידענו שזה היה הריון שלא יחזיק.״ הרופא ניסה לעודד אותי, הוא צדק. זו לא הייתה הפתעה מוחלטת. אך אני לעולם לא אשכח את התמונה שלי יושבת בחדר עם אדריאן, מוכתמת בדם של עצמי.

״היא משוחררת?״ אדריאן שאל. ״כן, את יכולה ללכת.״ הרופא אישר, קמתי בזהירות לאחר שמלמלתי כמה מילות תודה. ״קדימה מאר, ניקח אותך אל האחוזה.״

״כן.״ מלמלתי חסרת מצב רוח. ״אני אוהב אותך.״ הוא לחש אל אוזני, המצב רוח מיד חזר.

הדברים שהוא גורם לי.

***

״היי.״ מלמלתי כשהתיישבתי עם קמילה בחצר בזמן שהבנים שיחקו בבייסבול, אני לא רוצה לפרט על שום דבר, כולם יודעים על ההפלה.

אני רואה את המבטים של כולם נעוצים בי, אך לאחר מבט אחד ממני אף אחד לא ניגש אליי. אני שמחה שהם הבינו שאני רוצה לדפדף את זה. אני עסוקה מלהשתעשע מקול הקטן שמנסה לרדוף אחרי הכדור.

הוא התחיל ללכת לא ממזמן, אבל לעזאזל הוא מהיר. אני כבר רואה שקול יהיה ילד מיוחד. בנות הולכות לרדוף אחריו, בוודאות.

הוא דה רוסו, אין סיכוי שלא. תמיד בנים רדפו אחריי, בנות רדפו ללא הפסקה אחרי אבא שלי, ואחרי האחים שלי.
זה פשוט בגנים שלנו, שיהיה לו בהצלחה להתמודד עם כמות הבנות שיתחננו שרק שיסתכל לכיוון שלהן.

״היי בנות! אני בדיוק זזה לצילומים.״ סופיה כשרק הגיעה כבר נפרדת ממנו שוב, היא הולכת להפרד מאדריאן גם, לוחשת לו משהו לאוזן והמשחק מפסיק לרגע. אני שמה לב למבט של טיאגו, עוקב אחרי כל צעד שלה.

עד שכדור בייסבול פוגע בפניו בחוזקה, כשאני רוצה שזה היה קול הקטן זרק את זה, אני פורצת בצחוק. הילד הזה הוא משהו, בהחלט משהו מיוחד.

״יש לך מזל שאתה ילד קטן, בן-אדם.״ טיאגו מלמל וכמובן שקול לא הבין מילה. ״אני לא מאמינה שזה קרה עכשיו.״ קמילה לא מפסיקה לצחוק, בדיוק כמוני. ״האמת, אני לא מפסיקה להפסיק לחשוב על הנשף של מחר, עם המאפיה המתחרה.״ אמרתי.

״אני חושבת שזה דווקא טוב, אנחנו נראה מי הם. בקושי יש לנו פרטים עליהם.״ קמילה משיבה לדבריי. ״את לא פוחדת שיקרה משהו לקול?״ אפילו אני פוחדת, עבור קול הקטן.

״את חושבת שאני מביאה אותו? אלוהים לא! הילד הקטן שלי נשאר עם סבתא שלו כאן, אני לעולם לא אסכן אותו, איזה מן אמא אני אהיה?״ הוקל לי לדעת שקול לא מגיע. ״כמו שצריך, אבל אני כבר מתה לדעת מי לעזאזל הם.״

״חבורה של טיפשים שחושבים שהם יכולים להתמודד עם משפחת דה רוסו, רק אנשים שלא בסדר בנפש יתעסקו איתם, תראי אותם. גברי אלפא, כל אחד מהם מטר תשעים עם שרירים ומבט שיכול להרוג. לא הייתי מנסה.״ בחנתי כל אחד ואחד מהם לאחר מילותיה של קמילה,

כמובן שהיא צודקת.

״אף אחת לעולם לא יוכל להתמודד עם משפחת דה רוסו קמיל, כמובן שרק טיפשים ינסו את מזלם.״

הו, כמה שאני אוהבת להיות דה רוסו.
המורשת שלי מוכתמת בדמי.