״רק אל תשכחי, הגבול בין שנאה לאהבה דק.״
״במקרה שלנו, הגבול הוא עבה ביותר.״
״עוד נראה לגבי זה איזבלה... ואל תשכחי, זה שהגבול עבה לא אומר שאי אפשר לחצות אותו. האמת שזה רק מאתגר אותי, ואני אוהב אתגרים.״
הוא קורץ לי, ויוצא מהחדר.
משאיר אותי מבולבלת ע...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הראש שלי מלא במחשבות, אני מקווה שאדריאן בסדר. אני מקווה שהוא לא שבור לחלוטין.
אני לא יודעת איך זה מרגיש לאבד אמא, אני יכולה רק לדמיין מכיוון שאת אימי מעולם לא פגשתי. היא נפטרה דקות ספורות לאחר הלידה שלי, לא זכיתי לפגוש אותה.
אני יודעת איך זה מרגיש לאבד אבא לפחות, זה לא פחות כואב אני מניחה. לפעמים אני רוצה לחיות בעולם שונה, בעולם רגיל ללא פשע. לפעמים אני תוהה לעצמי, איך חיי היו נראים אם לא הייתי דה רוסו?
איך חיי היו נראים אם אחי הגדול לא היה הקאפו של המאפיה האיטלקית? אם הייתה לי את האפשרות, הייתי מתנתקת מעולם הפשע, אך הגורל צוחק לי בפרצוף.
אם הייתי מוצאת גבר שלא קשור לעולם המאפיה, הוא היה בורח ברגע הראשון שהוא היה מבין שאני חלק מהמאפיה האיטלקית. אני לא הייתי מאשימה אותו.
חבר, בעל, משפחה, ילדים, אף פעם לא היו בתכנון שלי. אך אני מניחה שאדריאן שינה הכל, אחרי הכל, אני מאוהבת בבוס של המאפיה הצרפתית. לצאת מעולם הפשע זה לא הגורל שלי, ואני לא אתבכיין על כך.
אני משעינה את ראשי על חלון המטוס שלנו, כשהטיסה לצרפת מתחילה, אני כבר מרגישה את העייפות משתלטת עליי. ***
אני פוקחת את עיניי בזהירות שאני מרגישה שמישהו מושך בשערי, מי לעזאזל מושך לי בשיער?
אני שומעת צחקוק קטן ומרושע, במושב לידי יש גוש של שמיכה, אני מושכת אותה ורואה את קול מסתתר מתחת. ״שובב קטן, אתה משכת לי בשיער?״ אני מיד מושכת אותו אליי כשהוא לא מפסיק לצחקק.
אני מתפללת שיום אחד אני אוכל להחזיק תינוק בידיים, והוא יהיה שלי. לא של קמילה, ולא של אף אחד אחר. אלא תינוק שאני אסחוב תשעה חודשים, תינוק שאני אלד בכאב.
אני רק מקווה שזה אפשרי, אני יודעת שהפלות טבעיות זה נוראי. אבל אני מוכנה לעבור גם אלף הפלות טבעיות רק בשביל לקבל תינוק אחד. אני רק מתפללת שזה לא אבוד לחלוטין עבורי.
״הוא לא אצלך? איפה הוא עכשיו?״ שמעתי את מתאו המיואש ששוב איבד את קול. ״הוא אצלי מתאו, איך לעזאזל אתה תמיד מאבד אותו?״ הוא נאנח. ״הוא מהיר בטירוף, אני לא עומד בקצב שלו.״
קמילה ממהרת לצחוק. ״מה משעשע אותך?״ מתאו שואל. ״בקצב אחר אתה עומד מצוין, אבל בקצב של ילד שעוד לא בן שנתיים אתה לא עומד?״ אלוהים. פשוט תהרגו אותי. ״איכס! אתם כאלה דוחים.״ מיד התחפרתי מתחת לשמיכה שלי יחד עם קול.
״אני לא עומד בקצב שלו כי הוא נעלם בפאקינג רגע אחד!אני רק ממצמץ והוא לא נמצא.״ קמילה לא נראתה מרוצה. ״מתאו. דה. רוסו. תפסיק לקלל ליד קול! מה כבר ביקשתי? אלוהים אדירים. אני לא צריכה שהוא ילמד ממך.״
״את לא מבינה שהוא היורש שלי? הוא יקלל בדיוק כמוני בסופו של דבר.״ המבט המיואש של קמילה גורם לי לצחקק. לאחר כמה דקות, טיאגו אומר לנו שנוחתים.
לאחר שנחתנו וכבר נשמתי את האוויר של צרפת, צמרמורת מוזרה עברה בגופי. זה כנראה הטראומה. משהו בפריז מרגיש לי נכון, אך החטיפה הרסה את זה.
אבל האנשים שסביבי, עזרו לי לבנות את עצמי מחדש. בעיקר המשפחה שלי, וגם בעיקר סופיה ואדריאן שהיו הכל עבורי בחודשים האחרונים. אני כל-כך מקווה שאדריאן לא שבור כמו שהיה כשאנטוניו נרצח.
כשאנטוניו נפטר אדריאן נהיה קר. כל כך אדיש שזה מפחיד. אבל אז זה לא ממש עניין אותי, הוא היה כלום ושום דבר בשבילי מלבד אויב.
היום זה כל כך משנה לי. אני לא רוצה לאבד אותו. אני אוהבת אותו כל כך שזה כואב, ואם הוא יהיה אדיש אליי זה פאקינג ירסק אותי.
