טעם האסור מתוק יותר

לורן(22)

״תדחוף את השקרים שלך לתחת ותעזוב אותי בשקט ליאו.
אל תפנה אליי בחיים שלך.
הפעם היחידה שבה תדבר איתי תהיה בחתונה כשתגיד אני מסכים, עד אז ומאז אתה לא פונה אליי.״ סיננתי בגסות רוח.
מה הוא מצפה בדיוק? שהוא יגיד לי כמה מילים יפות ואני אפול לרגליו?
הבן אדם ריסק אותי.
ריסק לי את הביטחון העצמי ואת האהבה העצמית שלי.
גרם לי לסמוך עליו ואז שבר אותי.
הוא יצטרך לעשות הרבה יותר מכמה משפטים כדי שאסלח לו.
״את תסתכלי עליי בסוף, ואת תסתכלי עליי בעיניים נוצצות מאהבה אני מבטיח לך את זה״ הוא אמר בקול מלא ביטחון.
״אני מבטיחה לך שלא, אני שונאת אותך ליאו אבאדו, כמו שלא שנאתי אף אחד בחיי.
אני בחיים לא אסתכל עלייך מאוהבת, בחיים״ אמרתי הפעם אני בקול מלא ביטחון והלכתי לחדרי.
זה כלכך קשה לא להסתכל לו בעיניים ולדבר איתו בו זמנית, אך אני לא אשבור את הבטחתי.
סגרתי את דלת חדרי ואיזבל ישבה על המיטה בסבלנות.
״כל הכבוד לך לורני, שעמדת על שלך, אני יודעת כמה היה לך קשה אני גאה בך״ היא אמרה וחיבקה אותי בחוזקה.
״תשבי גיבורה, יש לך חתונה להתארגן אלייה״ היא אמרה בחיוך והושיבה אותי.
נקווה שהיום הזה יעבור בשלום.

״סיימתי״ איזבל נשפה אוויר ותפסה בידיה בכאב.
הסתכלתי על עצמי במראה.
הכול היה נראה כלכך טוב.
האיפור, השיער, השמלה, חבל שזה מתקיים ביום עצוב שכזה.
הבטתי על עצמי עוד קצת במראה.
השמלה הדגישה את חזי והאיפור את עיניי הירוקות.
השיער היה מסודר בצורה מושלמת, מעין גולגול מרושל אך יפהפה.
״אנחנו צריכות ללכת לורן, אביך ומאט מחכים לך למטה״ איזבל אמרה והעירה אותי מבועתי.
״תסתכלי עליי לורן״ איזבל אמרה כשראתה ששקעתי בעצבות.
״את תעברי את זה, את חזקה ואת שורדת ואת תעברי את היום הזה את שמעת אותי?״ היא שאלה ותפסה בפני בעדינות.
הנהנתי כשדמעות איימו לנזול מעיניי.
״שלא תעזי, את תהרסי את האיפור״ היא אמרה בציניות ומשכה אותי לחיבוק.
״קדימה אהובה, תהפכי את זה ליום שלך״ היא לחשה וחיזקה את החיבוק.
״איך את באה?״ שאלתי כשנזכרתי שהיא לא תרצה להיות עם מאט באותו אזור.
״לוק(לוקאס) בא לאסוף אותי, אל תדאגי לי ולכי כבר״ היא אמרה ודחפה אותי בעדינות.
״איזבלי תודה על הכול, את יותר ממה שאיחלתי לעצמי. אני מבינה למה לוקאס אוהב אותך כלכך, את מדהימה״ אמרתי לה בהוקרת תודה.
היא הנהנה לי בחיוך והלכתי לדרכי.

זה הגיע, הרגע שייחלתי שלא יקרה קורה, וזה עושה לי בחילה.
לצידי עומדים אבי ומאט.
אנחנו עומדים בכניסה לאולם ואני יודעת שליאו מחכה לי, מחכה לאבי ומאט שילוו אותי ויפקידו אותי בידיו לסוף חיי.
אני עומדת למסד את חיי לנצח, עם בן אדם שאני אפילו לא אוהבת, עם בן אדם שהרס לי כל מה שבניתי.
במקום לשמוח מהיום הזה אני מרגישה כאילו ליבי יוצא מהמקום.
בימים הראשונים שהפקידו אותי בידיו של ליאו לא חשבתי שזה יהיה כלכך נורא, אך הוא שבר אותי.
״קדימה ביתי, אנחנו צריכים להתקדם״ אבי אמר ושילב את ידי בידו, וכך גם מאט.
התקדמנו לכיוון ליאו, כל האורחים ישובים ומוחאים כפיים בחיוך, כאילו זה היום המאושר שלי.
זה אמור להיות היום המאושר שלי.
מחשבותיי העסיקו אותי כלכך שלא שמתי לב שהגענו.
ליאו הושיט את ידו לכיווני ואחז בה.
שילבתי את כף ידי בכף ידו ועליתי בשני המדרגות הלבנות לכיוונו.
״אני שמח לעמוד איתך כאן״ ליאו אמר בהתגרות.
הבטתי לרצפה ולא עניתי לו.
ראיתי מצד עיניי את חיוכו, וזה עיצבן אותי כלכך.
אחרי כמה משפטים מצד הכומר הוא פנה לשאלה האמיתית, לשאלה שלא חיכיתי לה.
״לורן הורלר, את מסכימה לקחת את ליאו אבאדו להיות בעלך ללא כל כפייה או איום?״ הכומר פנה אליי בחיוך.
״כן״ עניתי במהירות.
רציתי לברוח מפה בכל רגע, אך אם אברח אני אשלם על זה, אני יודעת את זה.
״ליאו אבאדו, אתה מסכים לקחת את לורן הורלר להיות אשתך ללא כל כפייה או איום?״ הכומר פנה אל ליאו בחיוך מתוק.
״אני מסכים״ קולו של ליאו הידהד בראשי.
אני מסכים.
קול ירייה הסב את תשומת ליבי.
דם ניתז על שמלתי הלבנה, אך זה לא היה דם שלי.
זה היה דם של.... ליאו?
מה לעזאזל?!