טעם האסור מתוק יותר

ולרי(43)

אני וכריסטיאן ישבנו במשך חמש דקות שלמות, מביטים אחד בשני. בלי לדבר.
החלטתי לשבור את השקט.
״אתה יכול להסביר לי מה קרה פה?״ שאלתי.
הוא המשיך להביט בי.
הוא נשף אוויר החוצה ויישר את גבו.
״אני אסביר לך בקצרה, רציתי להביא אותך למצב קיצון בו הגוף שלך יוכל להגיב למראה הסכנה שמולך.״ הוא הסביר.
״איך היית כלכך בטוח שזה יצליח?״ שאלתי .
״לא הייתי.״
״אבל ידעתי שזה לא יכול להיות גרוע יותר ממה שעכשיו״ הוא שילב את ידיו על חזו.
המחווה שלו גומרת לליבי לפעום במהירות. הדאגה שלו.
הוא דואג לי, אכפת לו ממני. לאף אחד לא היה אכפת ממני ככה חוץ מסול.
זה מוזר לי.
נשכבתי על המיטה ופלטתי אנחה.
כריסטיאן נשכב על צידו מולי.
״תסתובבי אלי״ הוא פקד.
הסתובבתי ופנינו היו אחת מול השנייה.
עכשיו שאני מסתכלת אני באמת רואה בבירור את פניו.
עד עכשיו רק שמעתי אותו. ורק כשהתעוררתי ראיתי את הפנים שלו בצורה נורמלית.
שיערו שחור פיחם ועיניו שחורות ועמוקות.
פניו משורטטות כאילו אלוהים נישק אותו לפני ששלח אותו לעולם. גופו גדול, גדול מאוד. רואים שהוא מבלה הרבה זמן בחדר כושר.
הוא העביר את היד הגדולה שלו בשיערי והביט לי עמוק בעיניים.
הוא קירב את גופו לגופי במעט ופנינו קרובות יותר.
לא אשקר ואגיד שאני לא מרגישה אליו כלום, כי אני כן.
כשבן אדם שאת לא מכירה דואג לך כאילו אתם מכירים שנים זה גורם לתחושות להתעורר אצלך. אבל אני לא יודעת אם אני מוכנה לנשיקה או מעבר לזה, לא אחרי מה שקול העביר אותי.
אני מרגישה כאילו לא משנה מה ארגיש כלפיו לא אוכל לתת לו את הסוג מגע שהוא רוצה. והוא לא יחכה לי עד שאהיה מוכנה, הוא אפילו לא מכיר אותי.
ואם חושבים על זה, אני אפילו לא מכירה אותו. וזה מוזר שאני מרגישה כלכך בנוח עם בן אדם שאני אפילו לא מכירה.
״נלך לישון קצת?״ הוא שאל בקול צרוד.
הוא יודע מה אני מרגישה. והוא יודע שאני לא מוכנה.
ואני שמחה שהוא מבין.
הנהנתי בחיוך.
״תסתובבי״ הוא פקד .
הסתובבתי כך שגבי אליו. הוא שלח את ידו לעטוף את גופי והצמיד אותי אליו.
הרגשתי אותו מסניף את שיערי.
״לילה טוב לוחמת״ הוא לחש ונשק לראשי.
הלב שלי מתפוצץ.
פאקינג מתפוצץ.
״לילה טוב״ החזרתי בשקט ונתתי לעיניי להיסגר בנחת, עהרגשתי מוגנת.
עוד אגרוף מוטח לפניי, אבל כבר לא כואב לי.
הוא מוריד את המכנס, אני כבר לא מתרגשת מזה.
כבר הפסקתי לנסות כי אין טעם.
הוא מפסק את רגליי וחודר אלי בחוזקה.
אבל ניתקתי את עצמי, אני לא מרגישה.
אני חושבת על סול, על דברים שעושים לי טוב.
הקול שלו נשמע רק במעומעם.
אבל אז הדלת שנפתחת גורמת לי לחזור למציאות.
נכנסים שני גברים גדולים.
״היום זה יום מיוחד״ הוא מביט לגברים שנכנסו בדלת.
הם מתפשטים גם הם, והפעם אני מנסה להילחם.
״מממממ״ אני נאבקת בקול שמרתק אותי למיטה, אבל כל מה שיוצא ממני זה מלמולים.
״לא אמרת שהיא מחונכת?!״ אחד הגברים שואל בכעס.
״היא באילוף, אבל אני אשמח לעזרה״ קול אומר ומחייך חיוך רע.
הוא מתנהג אליי כמו לפאקינג חיה.
לא הייתי צריכה לבוא איתו באותו יום במועדון. לעזאזל הייתי צריכה פשוט ללכת הביתה.
הגבר שדיבר מקודם החזיר חיוך לקול והתקרב אלי, וככה גם השני שנכנס איתו.
הוא תפס בלחיי עם ידו ומחץ אותם בחוזקה.
דמעות זלגו מעיני מהכאב.
״אני אדאג לאלף אותך״ הוא ירק לפניי.
גוש מר עלה בגרוני. גועל.
קול התרומם ממני והלך לשולחן בקצה החדר.
״תתכבד״ הוא חוזר ומושיט מזרק לבחור.
מה זה לעזאזל?!
״זה ישתיק אותך לזמן הקרוב״ הוא תוחב את המזרק לידי.
אני נאנקת בכאב מהדחיפה הלא רגישה אבל שום קול לא יוצא ממני בגלל הבד שנעוץ בפי.
אחד מהגברים עולה מעלי ובאחת נועץ את איברו בי.
אני יבשה ולכן זה שורף.
הבחור השני עומד בפניי  ונועץ את איברו בפי.
אני רוצה להקיא אבל הוא דוחף אותו עמוק יותר כך שאפילו להקיא אני לא יכולה.
קול ממשיך להזריק לי את החומר הלא ידוע.
סמים?
״די תעזוב אותי״ אני ממלמלת.
אני מצליחה לדבר?
ידיי משוחררות, אני יכולה להילחם.
אני דוחפת ודוחפת את הגוף הגדול שנצמד אלי, כי אני לא קשורה כבר.
״תעוף ממניי״ אני צועקת בכל הכוח אבל הוא מרתק אותי חזרה למיטה.
״ולרי״ הוא קורא בשמי.
אני שונאת שהוא קורא בשמי.
״ולרי״ הוא אומר שוב, אבל הקול שלו שונה.
״תתעוררי״ הוא פוקד.
להתעורר? להתעורר ממה?
״תתעוררי עכשיו!!״ זה לא קול. זה לא הקול שלו.
כריסטיאן?
אני פוקחת את עיני באיטיות. זיעה מכסה את מצחי וגופי.
אני מוצאת את כריסטיאן מעלי.
זה היה חלום? זה רק חלום.
אני נושפת בהקלה והוא יורד ממני.
״זה חלום״ הוא אומר בשקט וממשיך להביט בי בפנים מודאגות.
זה חלום, אבל החלום הזה הולך לרדוף אותי. אני מרגישה את זה.