טעם האסור מתוק יותר

סול(31)

״אני יכולה למות מזה, בבקשה תרחיקו את זה ממני״ אני נאבקת בילדים שמנסים לדחוף לי שוקולד אגוזים לפה.
יש לי אלרגיה קטלנית לאגוזים, ואני לא יודעת למה הם מנסים לגרום לי לאכול את זה.
״תאכלי את השוקולד הזה מוזרה, איזה מן בן אדם אלרגי לאגוזים?!״ אחד הילדים מקניט אותי ומנסה לפתוח את פי.
שלושה ילדים מחזיקים אותי שלא אזוז, ואחד מהם מנסה לגרום לי לאכול את השוקולד.
אבל אני נלחמת בהם, כי אני יודעת שזה מסוכן לי.
אמא אמרה לי שאסור לי לאכול את זה כי זה יכול להרוג אותי.
בשנייה של הסחת דעת אני מצליחה לרוץ מהם, מהילדים שמנסים להרוג אותי. אבל הם תופסים אותי שוב.
״תשחררו אותה עכשיו״ קול זר צועק ומתקרב.
בבקשה שהוא יציל אותי.
״זה הוא, תברחו״ הילד שניסה לדחוף את השוקולד לפי צעק בבהלה והידיים שאחזו בי השתחררו.
הם נעלמו כלא היו.
״את בסדר?״ ילד שלא מוכר לי כמו לאותם ילדים הושיט את ידו אלי.
כל גופי רעד מהמקרה המזעזע שעברתי כרגע.
אחזתי בידו בקושי וידו החזקה עזרה לי להתרומם על רגלי.
״אני... תודה״ אמרתי בבושת פנים.
ידינו עדיין אחוזות אחת בשניה.
״איך קוראים לך?״ הוא שאל והביט בעיניי.
העיניים התכולות האלה, כלכך יפות.
״אני סול״ אמרתי והתעמקתי בעיניו היפות.
״מה הם ניסו לעשות לך?״ הוא שאל ושיחרר את אחיזתו בעדינות.
איך אסביר לו? שאני אלרגית לאגוזים? הוא יחשוב שאני פתטית ומביכה ואז יצטרף לאותם ילדים.
״אני מדבר איתך״ הוא נהם ואחז בזרועי.
״אני פשוט.. יש לי אלרגיה קטלנית לאגוזים, אני יכולה למות מזה״ השפלתי את ראשי כדי לא לראות את הבעת פניו.
״הם ניסו לדחוף לך שוקולד אגוזים לפה?!״ הוא שאל בטון מעט גבוה והרים את חתיכת השוקולד מהרצפה.
הרמתי את ראשי אליו וראיתי את פניו האדומות.
הוא עצבני?
״מהיום אף אחד לא יגע בך, אני אטפל בנבלות האלה״
הוא נהם והסתובב ללכת.
אני אפילו לא יודעת את שמו.
״איך קוראים לך?״ צעקתי לגבו לפני שיתרחק לגמרי.
הוא נעצר במקומו וסובב את ראשו.
״מאט, מאט הורלר״ אמר ונעלם כלא היה.
תודה לך מאט.

״סול? הכול בסדר?״ מאט שאל והתכופף על ברכיו מולי.
״קוסה לה אסוצ׳סו?(מה קרה לה?)״ קולה של קטלינה נשמע במעומעם.
לא שמתי לב למהומה שגרמתי.
כל המסעדה הביטה בי.
״אני לא יכולה..״ מילמלתי והתרוממתי על רגלי.
״מה השם משפחה שלך מאט?״ ניסיתי לקשר דברים.
יכול להיות שמאט שעומד לפני הוא אותו מאט שהציל אותי ממותי?
אותו אחד שהפך את הזיכרון שאני סוחבת עימי עד היום לנסבל יותר?
אותו מאט שבזכותו לא סבלתי הצקות מאותו יום?
״מה זה משנה מה השם משפחה שלי סול? מה קרה לך? למה התחלת לצעוק?״ הוא שאל בדאגה והניח את ידו על פני.
הבטתי עמוק בעיניו, אי אפשר לשכוח את העיניים האלה.
התכולות האלה, שאפשר לטבוע בהם.
אני רק חייבת לשמוע את זה ממנו.
איך לא קישרתי בין הדברים עד עכשיו?
אין לי זיהיתי את העיניים שלו?
״רק תגיד לי מה השם משפחה שלך מאט״ ביקשתי שוב.
הוא נאנח והעביר את ידו בשיערו.
״הורלר, אני מאט הורלר. למה את צריכה לדעת?״ הוא שאל.
זה הוא, הבן אדם שהציל אותי מחבורת ילדים נוראיים.
הגורל הפגיש בנינו שוב, כי מאותו יום לא ראיתי אותו עוד.
וכשחושבים על זה, לא רק שלא סבלתי הצקות יותר, גם לא ראיתי את הילדים האלה מאותו יום. בשום מקום.
״אתה..״ ניסיתי לרענן את זכרונו אך המילים לא יצאו ממני.
״אני מה סול?! פאקינג תדברי!״ הוא נהם והטיח את אגרופו בשולחן.
קטלינה קיפצה בבהלה ומילמלה דברים באיטלקית.
״אתה מאט, אתה הצלת אותי״ המילים סוף סוף יצאו מפי.
אני חייבת לו, אני חייבת לבן אדם הזה הרבה.