טעם האסור מתוק יותר

ולרי(42)

אומרים שיש חמישה שלבים לאבל.
הכחשה. כעס. מיקוח. דיכאון. קבלה.
לי היה רק שני שלבים.
מיקוח, וקבלה.
ניסיתי להילחם במצב, וניסיתי הרבה.
כשהבנתי שזה חסר סיכוי. קיבלתי את המצב.
תמיד ידעתי לקבל מצבים.
היה לי קל.
אפשר גם לקרוא לזה לוותר.
אני מעדיפה להגיד שקיבלתי את המצב.

רק אני נמצאת בחדר, אני לא שומעת כלום.
שקט. שלווה.
רק הרוח נשמעת מהחלון שכריסטיאן פתח לי כדי שאקבל אוויר.
אבל פתאום הדלת נפתחת בעוצמה ומתנגשת בקיר בכוח.
הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לשמוע.
״ולרי, נסיכה יפה״ קולו של כריסטיאן נשמע, אך לא כמו שהוא נשמע תמיד. הפעם הוא נשמע רע.
״אחח״ אנחת כאב של סול נשמעת.
סול?
היא בחדר?
ולמה כואב לה?
״תשתקי״ כריסטיאן נוהם עליה.
מה הולך פה?
״את יודעת? ישבתי וחשבתי עם עצמי, למה אני נשאר לעזור לך.״ הוא מדבר כאילו מספר סיפור.
״ואז עלה לי רעיון.״
״למה שאני לא אשחק איתך קצת?״ הוא התיישב על המיטה והרגשתי גם את סול על המיטה.
״אני נותן לך בדיוק שתי דקות להגיב ולעזור לחברה שלך.
בתום השתי דקות, אם לא התעוררת על עצמך, היא מתה״ הוא מזייף קול מבוהל.
אני לא מבינה מה קרה לו. הוא לא היה ככה כל הימים האלה.
אני שומעת צעדים חזקים קרובים לחדר.
אני לא מצליחה להזיז את העיניים שלי כדי לראות.
״תעיף את הידיים שלך ממנה, או שאני נשבע שאתה נחשב למת״ שמעתי את הקול הזה. באותו יום במועדון. נדמה לי שקוראים לו מאט?
״כריסטיאן״ קול לא מוכר נשמע גם.
״אין צורך להתעצבן, הכול תלוי בולרי״ הוא מלטף את שיערי.
אבל מגעו כבר לא נעים לי.
״ולרי, את רוצה שאספר לך קצת על מה שקורה?״ הוא שואל ונוגע בקצה אפי.
״ביד שלי, נמצא אקדח״ הוא מחניק בהלה מזויפת.
״והאקדח הזה, מכוון לסולסול שלנו״
״ואני עכשיו מכוון אליה את האקדח, ובעוד דקה ושלושים שניות הכדור יפלח את גופה של סולי״ הוא אומר בקול נטול רגש.
אני לא מבינה מה השתנה בו.
״ולרי כדאי לך פאקינג לקום ולעצור את כל השיט הזה״ מאט נוהם.
תאמין לי שאני מנסה.
״דקה ועשרים שניות״ כריסטיאן מלחיץ.
לעזאזל. תקום גוף מזדיין.
״ולרי״ קולה הכאוב של סול נשמע.
אני מנסה סול. אני מנסה.
אני משתדלת בכל כוחי להזיז משהו, לנסות לעצור אותו.
״60 שניות״ הוא ממשיך.
״ולרי״ מאט צועק.
״תקומי עכשיו״
״החברה שלך עוד שניה מתה והיחידה שיכולה לעשות משהו זה פאקינג את״ הוא ממשיך לצעוק.
כולם צועקים, אבל אני רק שומעת את האנחות כאב של סול.
אני מנסה בכל הכוח להזיז משהו.
״35 שניות״ הוא אומר ומפהק.
״אני מתחיל להשתעמם״ הוא מוסיף.
״ולרייייי״ מאט נוהם בחוזקה. מרעיד את כולי.
״25 שניות״
תתעוררי על עצמך.
חתיכת אגואיסטית.
את לא תתני לעוד אחד לדרוך עלייך.
יש לך הזדמנות לתקן את עצמך. תקומי.
״15 שניות״
את לא תוכלי לסחוב את האשמה על המוות של סול.
״אני בהריון ולרי״ סול מפתיעה אותי.
היא ממשיכה להשמיע אנחות כאב.
הריון?
״7 שניות״
זין על זה, אם לא בשבילי ובשבילה אז על הפאקינג תינוק שלה.
״קדימה ולרי״ מאט כבר לא צועק, הוא מתחנן.
״3״
״2״
״תעיף את הידיים המזדיינות שלך״ אני מוציאה בקול כאוב.
אבל לפחות מוציאה משהו.
אני נושפת בהקלה.
אני מצליחה להזיז את האצבעות, את הכפות רגליים.
״ולרי״ סול מתרוממת אלי.
אני מביטה סביב, פני הקלה סובבים אותי.
״זה הצליח״ היא נשפה בהקלה וחיבקה אותי.
הצליח?
מה הצליח?
אני מרימה את עיניי לכריסטיאן. הוא עומד בקצה של החדר ומחייך.
מה קורה פה?
״אני אמרתי שזה יצליח״ הוא אומר ומניח את ידו על חזו.
״מישהו מוכן להס..״ אני לא מצליחה להשלים את המשפט כי כאב חד תוקף בבטני התחתונה.
״תכניסו את הרופא״ כריסטיאן ממהר להגיד.
לא עברה שניה והרופא נכנס כאילו חיכה פה.
אני מנסה לדבר שוב אבל סול עוצרת אותי.
״לא עכשיו, נסביר הכל אחר כך. תני לרופא לבדוק אותך ולראות שהכול תקין, בסדר?״ דמעות מעקצצות בעיניה.
אני מרימה את עיניי למאט, עיניו דומעות.
״את בהריון?״ הוא מתקרב לסול.
״אנחנו בהריון״ היא מתרוממת אליו.
חיוך נמתח על פניו. הוא נראה מאושר.
״אנחנו בהריוןן״ הוא צועק ומחבק את סול מרגליה ומרים אותה.
היא צוחקת צחוק מאושר ודמעה נופלת מעיניה.
״אנחנו צריכים לבדוק אותך, לראות שהכול בסדר. מתי גילית את זה? למה לא אמרת לי שאת חושדת?״ הוא מציף אותה בשאלות.
״לאט״ היא מצחקקת ונושקת ללחיו.
מכל הסיטואציה הזאת לא שמתי לב שהרופא סיים לבדוק אותי.
״הכול תקין, היא צריכה לשתות הרבה מים, לנוח, לאכול אוכל בריא ולצאת לשמש כמה שיותר״ הוא מחזיר את כליו לתוך התיק שלו.
״יש עוד משהו מיוחד שצריך?״ כריסטיאן שואל.
אני צריכה להבין מה הלך פה.
״בסך הכול לחזור לשגרה״ הוא אומר בחיוך אדיב ויוצא מהחדר לאחר שבירכו אותו לשלום ואמרתי לו תודה.
עכשיו אני צריכה לקבל הסבר, על הכול.