טעם האסור מתוק יותר

סול(33)

״מאט?״ יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת ושיער רטוב כששמעתי קולות בחדר.
אין מענה.
״מאט זה אתה?״ שאלתי שוב בחשש.
הוא לא אמור להיות בבית, הוא יצא לפני חצי שעה.
הוא אמור לבוא לאסוף אותי ללוקאס רק בעוד כמה שעות.
יכול להיות שהוא הקדים?
הורדתי את ידית דלת המקלחת באיטיות.
החבאתי את גופי מאחורי הדלת והוצאתי רק את ראשי מתוכה.
הסתכלתי סביב על החדר, אין אף אחד.
יצאתי מהמקלחת ונעמדתי בפתחה.
הרגשתי נשימות על עורפי.
גופי קפא במקום.
אני מקווה שזה מאט, אלוהים תעשה שזה מאט.
יד גדולה חסמה את פי ואפי.
זה לא מאט.
״תהיי ילדה טובה ותשתקי״ קול גברי לחש לאוזני וליטף את ישבני מתחת למגבת.
פאק, מה לעזאזל קורה כאן?!
ניסיתי לומר שאני לא מצליחה לנשום אך כל מה שיצא לי זה רק מלמולים.
שני גברים נוספים נכנסו לחדר.
גופי החל לרעוד ללא שליטה.
״קחו אותה, הילדה הזאת תעזור לנו מאוד״ האיש שחסם את נשימתי אמר והטיח את גופי על אחד הגברים הגדולים שנכנסו לחדר.
הם הצמידו לי מטפחת לפה, ולא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שיש שם חומר מרדים.
החומר הרפה את גופי, החליש אותו מספיק כדי לא להיאבק בהם.
עיניי נעצמו תוך שניות.

פקחתי את עיניי בכאב מייסר.
העברתי את מבטי על החדר, הוא מואר במעט, אך מסריח מעובש.
דם יבש מרוח על הרצפה, הרבה ממנו.
גוש מר עלה בגרוני, מהריח, מכל הסיטואציה.
על הקירות סימני דם וחריטות של ציפורניים.
אלוהים איפה אני לעזאזל?!
הזזתי את ידיי ורגליי בניסיון להשתחרר, אך הדבר היחיד שנשמע בחדר היה רעש השלשלאות.
תיזכרי סול, מה קרה לפני שהגעת לפה?!
ראשי שורף, כאילו הוציאו לי את כל השערות.
רוח קרה נושבת על גופי. ואז אני מבינה, אני עירומה.
כל בן אדם שייכנס לחדר, יראה את גופי כביום היוולדי.
אני פותחת את פי כדי לצעוק, אך שום קול לא יוצא.
משהו עוטף את פי בחוזקה.
גופי מתחיל לרעוד, הכאב בידיי וברגליי נגלה אלי עכשיו.
כמה זמן אני פה?!
ואיפה לעזאזל מאט?!
״אני רואה שהתמקמת בנוחות בבית החדש שלך״ קול נשמע מאחורי.
איתו נשמעת חריקת דלת שנסגרת.
אני רוצה לסובב את ראשי כדי להביט בו, אבל הכאב גובר עלי.
אני רוצה להגיד לו שישחרר אותי, לצעוק לו שאני לא שייכת לפה, שלא עשיתי שום דבר רע. אבל אני לא יכולה, כי משהו חוסם את פי מלדבר.
״נוח לך סול יקירתי?״ הוא מלטף את שיערי בעדינות מאוסה.
אני נגעלת, כלכך נגעלת.
אני לא רוצה להרגיש את הידיים שלו עליי, רק הידיים של מאט יכולות לגעת בי.
אני צריכה אותו פה איתי.
״אני לא שומע תשובה״ הוא ממשיך להקניט, הוא יודע שאני לא יכולה לדבר.
״אוי, טעות שלי יקירה, שכחתי שאת לא יכולה לדבר״ הוא מזייף בלבול וצוחק צחוק רשע.
אני מנסה להוציא קול בכל הכוח, אבל הלסת כבר כואבת לי.
״את יודעת מה? אני לא צריך שתדברי, אני אהנה איתך גם בלי זה״ הוא מעביר את ידו על יריכיי.
צמרמורת רעה עוברת בגופי.
גועל.
אבל יש משהו מוכר בקול שלו, שמעתי אותו כבר.
״הכול בסדר יקירתי, אני ומאט חולקים בהכול, גם בזונות״ הוא מתקדם לפניי.
ידעתי שהקול שלו מוכר לי.