טעם האסור מתוק יותר

ליאו(20)

פקחתי את עיניי כשגופי נשען על גופה קטנה.
פנייה של לורן נגלו לפני.
עינייה עצומות ונשימותיה חלשות, היא ישנה.
התרוממתי ממנה באיטיות וגופה העירום נגלה בפניי.
אירועי אמש עלו למוחי בזכרונות קטועים.
פאק אני כלכך מפגר.
אני שכבתי איתה, איזה טעות.
״ליאו?״ לורן מילמלה בישנוניות ושיפשפה את עיניה עם ידייה.
״תחזרי לישון לורן״ פקדתי באדישות ולבשתי את בגדיי שהיו על הרצפה.
איך יכלתי להיות כלכך מטומטם ולא מאופק?!
מה עובר עליי?!
״מה קרה?״ היא התרוממה והתיישבה על המיטה בפנים מבוהלות.
״לא קרה כלום לורן אני אמרתי לך לחזור לישון״ הרמתי את טוני מעט.
״למה אתה מתנהג ככה פתאום״ היא שאלה בטון פגוע.
ככה לורן כי אני חסר אחריות.
״אתמול הייתה טעות, תשכחי מזה ונחזור לחיינו הרגילים״ אמרתי וסגרתי את חגורת מכנסיי.
״אתה באמת אומר את זה עכשיו?״ היא שאלה בטון פגוע.
פאקקק.
״תשכחי מזה לורן אל תתקעי על זה״ אמרתי ויצאתי מחדרה.
סיבוב מנעול הסיח את דעתי.
היא נעלה את עצמה בחדר.
לא הייתי צריך לעשות את זה, לא הייתי צריך לשכב איתה.

*52 ימים אחרי*
היום יום החתונה שלי ושל לורן.
מאז אותו היום לא דיברנו.
היא בקושי יצאה מחדרה וכשכן התעלמה ממני לחלוטין.
היא ירדה רק כדי לאכול וגם זה בקושי.
מיום ליום גופה נהיה צנום ופניה רזו.
אני דואג לה האמת, פגעתי בה.
אני יודע שפגעתי בה, אבל לא הייתה לי ברירה.
איזבל הייתה נכנסת לבית כדי לעזור ללורן להתאקלם היום נהיו חברות טובות.
היא הייתה מגיעה לפה מידי יום והם היו נשארים בחדרה.
היא תבוא לפה היום כדי לעזור ללורן להתארגן לחתונה.
אני חייב ללכת לדבר איתה, לראות מקרוב מה קורה איתה, לבחון את גופה ולראות בבירור מה השתנה.
רגליי כאילו חיים משלהם העלו את עצמם לחדרה של לורן.
לקח לי כמה שניות לאזור אומץ ולדפוק בדלתה אך בסוף זה קרה.
״איזבל?״ קולה נשמע צרוד.
הורדתי את ידית החדר אך הדלת לא נפתחה, היא הייתה נעולה.
״מי זה?״ היא שאלה שוב.
״ליאו, תפתחי לי לורן״ פקדתי ברוך.
אין מענה.
״תפתחי לי״ הורדתי את הידית שוב.
״תלך מפה בבקשה, אני לא אפתח לך״ קולה היה נשמע חנוק.
״אני יכול לפתוח אם ארצה אך אני לא רוצה להכריח אותך, אני רק רוצה לדבר איתך בבקשה תפתחי לי.
יהיה לך יותר קל לעמוד איתי כשאנחנו פאקינג מתחתנים אם נדבר לפני״ הסברתי לה את המצב.
היא לא תוכל לעמוד נורמלי אם כשנתחתן תהיה הפעם הראשונה שתראה אותי מאז מה שקרה.
לאחר כמה שניות של שקט מנעול הדלת נפתח אך לא הדלת.
הורדתי את הידית והפעם הדלת נפתחה.
לורן ישבה על המיטה בשקט עם פנים לכיוון המיטה.
״תגיד מה שיש לך ותלך, אני לא יכולה להיות איתך באותו מרחב הרבה זמן״ היא אמרה בשקט ושיחקה עם אצבעותיה.
״אני דואג לך לורן, את נראית רע״ אמרתי בחשש ובחנתי את גופה.
גופה רזה יותר ממש שחשבתי שהוא ופניה חיוורות.
מה עשיתי לעזאזל?
״אין לך את הזכות לדאוג לי, היה לי טוב שלא דיברנו״ היא הרימה את קולה מעט אך פניה עדיין הסתכלו על המיטה.
״תסתכלי עלי שאת מדברת איתי לורן״ נהמתי ושלחתי את אצבעי להרים את ראשה.
עינייה עדיין לא הסתכלו עלי.
״למה את לא מסתכלת עלי?״ שאלתי בבילבול.
היא הורידה את ראשה חזרה למיטה ונשפה אוויר בעצב
״הבטחתי לעצמי שלא אביט לך בעיניים יותר״ היא ריחקה את גופה לקצה המיטה.
עד כדי כך פגעתי בה?
דקירה חזקה בחזי הפתיעה.
״סיימת להגיד את מה שרצית?״ היא שאלה בשקט.
לא, יש לי כלכך הרבה דברים שאני רוצה להגיד אבל לא יכול להוציא אותם מפי.
״מה תעשי בחתונה? את תצטרכי להסתכל עליי״ ניסיתי את מזלי.
״אני לא אצטרך ליאו, אני אביט לשפתיי או לכל מקום אחר אל תדאג לי״ היא הכניסה את גופה לתוך הפוך וסובבה את גופה לצד.
״אתה יכול ללכת בבקשה?״ היא שאלה וניגבה במהירות דמעה שנזלה על פנייה בתקווה שלא אראה.
הלב שלי פועם במהירות ועצב מתפשט בגופי.
אני לא רוצה שהיא לא תסתכל עליי יותר לעולם.
אני לא יודע מה אני מרגיש אליה, אבל זה גורם לליבי לכאוב בכל פעם שהיא עצובה.